הפרק מתפרסם מחדש עם סיום טיפה שונה. התנצלותי לקהל הקוראים שהספיקו לקרוא את הפרק בשעה בה הוא היה באוויר.
נתי ממצמץ. הוא מסתכל עליה. ומסתכל עליה עוד קצת. ואז הוא מהנהן. "בסדר."
הוא מלחלח את שפתיו.
"אשאל אותך. אני... אעלה דברים מראש. דברים שעוד לא היו חלק מהקשר שלנו."
הוא נתקף לרגע בבליל של מחשבות סותרות. מה היא בכלל יודעת מה טוב בשבילה? ילדה בת 16, אתה חווית דברים שהיא לא מדמיינת בכלל. היא צריכה להגיד לך תודה.
רגע, זו לא בדיוק הבגרות שרצית לטפח בה? הדעתנות שהרשימה אותך? או שכל זה טוב רק עד שזה עוצר אותך מלזיין אותה איך שבא לך?
המבט שלה יציב. היא לא עומדת זקוף במיוחד, ועדיין מסתתרת מאחורי כפות הידיים המשולבות, אבל היא מישירה אליו מבט כמו שהיא עושה בכיתה, כשהיא שואלת משהו מפתיע ומחכה לראות אותו מתפתל. הוא מחזיק את המבט שלה בשלו; נראה ששניהם נעולים באתגר הדדי להימנע מלהציץ בצורת המפשעה שלה בתחתונים השחורים, או בזקפה הגדולה והברורה שלו מתחת לג'ינס. הוא נאנח.
"ליה. אני לא יודע בדיוק לאן הקשר הזה הולך. אנחנו כאן, בחדר הזה, זה כבר הרבה יותר ממה שחשבתי שנעשה. ברור לך שאין לי את כל התשובות, נכון?" היא מהנהנת בתגובה.
"יופי. העולם לא מושלם, וגם אני לא. אבל," הוא ממשיך גם כשהוא מרגיש אותה נדרכת מעט, "זה לא אומר שאני מתכוון להרפות מהדרישות שלי ממך. אני לא רק רוצה אותך. אני רוצה להמשיך להנחות אותך." הוא מחכה לרגע, מנסה למדוד את התגובה שלה, ולא מצליח. "את בכלל עדיין רוצה את זה?"
"כן," היא עונה. "אבל לא כמו קודם. לא דברים מומצאים שאתה מחליט כמו הציור, ואני צריכה לעשות בלי להבין למה. אני צריכה יותר להבין למה." היא מסיימת בהנהון החלטי, כאילו מצאה סוף סוף את הנוסח המדויק.
"ומה אם אני קובע משהו בשבילך כי אני רואה איך זה יועיל לך מנקודת המבט שלי? אולי דברים שלמדתי מהניסיון שלי בחיים?" הוא לא מסיים את המשפט: ניסיון שלך אין. שום דבר טוב לא יצא מהמילים האלה.
"לא יודעת." התשובה האוניברסלית של טינאייג'רים שמשמעותה היא אני יודעת בדיוק אבל לא מוכנה להגיד. "אולי כן." המבט שלה נחלש, רוצה לברוח כמו שהיה ביניהם קודם. הוא לא משחרר אותה. "אהבתי את איך שדיברת איתי על השיחות שלי עם גיל, ועל... כל שאר מה שקרה. הרגשתי שבאמת אכפת לך."
הוא בקושי נותן לה לסיים.
"אכפת לי." זה יוצא חד יותר משהוא מתכוון. "תתרגלי לזה. אין לך מושג כמה אני דואג לך מחוץ למפגשים שלנו. אני שואל את עצמי איך תהיי כשניפגש, ומה אני אתן לך לעשות, ואיך תגיבי, אני כל הזמן מצטער שאין לנו יותר זמן ושאנחנו תקועים בכיתה המזויינת הזאת –" הוא עוצר כשהוא מבחין בפיה נקפץ מעט. היא מהנהנת ומסמנת לו שימשיך. הוא מניד בראשו.
"לא חשוב הנאום עכשיו. בואי הנה."
היא מתיישבת לצידו על המיטה ומביטה בו מקרוב. הוא מסיט את שיערה באצבעות יד ימין.
"שכחי מכל השאר. רק שני דברים. את חשובה לי. ואני צריך שתבטחי בי. זה הכל."
"אני בוטחת בך."
"תגידי את השם שלי."
"נתי. אני בוטחת בך נתי."
הוא מנשק אותה.
"ואת חשובה לי, ליה. עכשיו תגידי לי את זה שוב."
"אני בוטחת בך נתי."
החולצה שלה נזרקת לצד המיטה. נתי בועט את הג'ינס והגרביים לשטיח.
הגוף העירום שלה מונח עליו. כאן, על המיטה, הבגדים התחתונים שלהם הגיוניים. הם בדיוק כמו כל זוג מאהבים בחדר שכור בפאתי אזור התעשיה. נתי מסוגל להעמיד פנים שהכל בסדר עם השפתיים שלו על השדיים שלה, או היד שלה משפשפת את הזין שלו דרך התחתונים, שולחת בו פעימות של עונג. הוא מתענג עליה כמו שהבטיח לה, כמו שמגיע לה, ילדה מבולבלת ואמיצה שאמרה לו שהיא צריכה לדבר איתו.
"תגידי לי שוב."
"אני בוטחת בך נתי," היא לוחשת כשהוא שולח אצבעות ואוחז בשיערות הקרקפת שלה, מסובב אותה עם הגב אליו.
"תגידי לי."
"אני בוטחת בך נתי אני בוטחת בך," היא גונחת בכאב כשהוא ממקם את עצמו מאחוריה ומחדיר את הזין הזקור שלו מהר מדי לתוכה, והרטיבות שהצטברה בה במשך שבועות מצליחה בקושי לסוכך על ההרגשה שלה לופתת אותו כמו אגרוף קמוץ.
"תגידי," הוא מקרב את פיו ללחיה ונוהם לה ישר באוזן. "חזק יותר."
"אני בוטחת בך נתי, כן כן פאק נתי אני בוטחת בך," היא מתייפחת לתוך הכר, גופה מיטלטל כנגדו בזמן שהוא לופת אותה בכוח, רועד ממאמץ ונאנח לתוכה בשיניים חשוקות.
