דברי ימי מנזר

לפעמים אתה מקבל הארות ממקומות לא צפויים לחלוטין.
פרק חדש של גלאקטיקה, הסדרה שמשלבת את "הבית הלבן" ובבילון 5. אחד העניינים שעלו בפרק הוא היכולת של אנשים שיצאו מתופת של משטר טוטאליטארי והשמדה המונית/השמדת עם, להתמודד עם יתר הקבוצה הלאומית,אשר לא עברה חוויה זו אולי אפילו עמדהמנגד ולא עשתה הרבה כדי להצילם. כמובן שזה הביא אותי למחשבות על המשפחה שלי, אמא שלי והאחים שלה בעיקר, שהגיעו ארצה כילדים מוכי שואה, מעורערים נפשית ללא ספק. איך הילדים האלה,שיצאו המתופת יכלו לתקשר בכלל באותה שפה קיומית עם הילדים הצברים? ובייחוד חשבתי על איך אתה חי בזוגיות עם אדם שבין גיל 5 ועד גיל 10 ראה לנגד עיניו את משפחתו, שכניו וחבריו משועבדים,מורעבים , מוכים ונרצחים?
ברור לי שחלק מהנזקים הנפשיים האלה הותבעו גם בי, אולי זה גם חלק משמעותי מחוסר האמון, יצר ההשרדות, המיזנטרופיות והנבדלות שהיו חלק מהותי בחיי כל חיי.
לא פחות חשוב מכך, ברור לי שאותם ניצולים, היו וחלקם עדיין אנשי מפתח במנהיגות המדינית, כלכלית...בעצם בכל נקודות המפתח של המדינה, אולי אפילו העולם. איזו השפעה יש לכאב, לפראנויה, לזוועות שהאנשים האלה עברו (ורובם, בראש, עדין עוברים) על עיצוב העולם שאנו חיים בו?

זו התחושה שיש לי מ-doctor blind השיר הראשון ששמעתי המדיסק של Emily Haines.
מסתמן כדיסק מומלץ לחורף הקר והבודד...כשאתה שומע שיר 10 פעמים ברצף, כנראה שהוא עושה נעים באוזן...מתחיל רך וממשיך מריר וחותך כמו ילדה מורבידית עם סכין גילוח.

הקונצרט עצמו היה מאכזב, המיסה ב-בי מינור היא אחת היצירות האהובות עלי ושמעתי אי אילו ביצועים יפים שלה ולכן קל היה לאכזב אותי. אפילו הפולניות, שהפעם לא חיכו לסיום הקונצרט, אלא כבר בהפסקה קטלו את הביצוע, לא הרסו לי, בעיקר בגלל שהסכמתי איתן. הבאס היה חלש ואנמי ונבלע בין כלי הנשיפה. כך גם הצד הגברי של המקהלה היה חלוש ונבלע בקולות הנשיים.
למה אני אומר מהול? כי הסופרן ,אניישקה טומשבסקה (פולניה כמובן), הייתה נעימה לאוזן וגם לעין (שטחי שכמוני). סופרן בעל נוכחות ועידון בגוף יפיפה, אישה רכה (צעירה בת 26), שכשהיא ישבה יצרה קאנון עם הצ'לו מאחוריה.
היה תענוג לשמוע ולראות אותה. לפחות זה.

אההה, כן...החורף חזר! ואיתו החליפות ומעיל הצמר השחור שלי, היפ היפ הוריי!!

כמו בית עם אינסטלציה גרועה, החיים לפעמים מחזירים לחיי כל מיני צואות שחשבתי שכבר מזמן נפטרתי מהן. ההבדל הוא שבחיים יש כמה צואות שלא משנה כמה פעמים תוריד את המים, הן יחזרו שוב. העניין הוא, שאני כבר לא ממש כועס יותר ולכן אני מרגיש אשמה כשאני מוריד את המים שוב ומסרב לתת לה לחזור לחיי בכל צורה שהיא..
ווווש....אולי הפעם זה עבד.

יותר ויותר בלוגים כאן נכתבים בקודים ו/או קצרנות. אנשים משחררים כל מיני ססמאות סתומות למרחבי הרשת, שאולי מיועדות למישהו, אולי לא, ומשאירים אותי (ובוודאי גם אחרים), עם מבט תוהה.
אפשר להפסיק עם זה בבקשה? לפחות תוציאו משפט בעל משמעות מינימאלית. בבקשה.

"ביחס למאה עניינים התבגרתי בטרם עת ואילו במאה עניינים אחרים פיגרתי לעומת אחרים וגיליתי חוסר ישע. כאשר הייתי משווה עצמי ...עם אחרים, חשתי גאווה ויהירות אך בעת ובעונה אחת הייתי גם נדכא וכנוע. תכופות נחשבתי בעיני עצמי לגאון, ותכופות - מטורף למחצה. לא עלה בידי לקחת חבל בשמחותיהם ובחייהם של בני גילי ולעיתים קרובות הייתי מאכל עצמי בטענות ובדאגות בשל היותי מנותק מהם, כביכול, ללא תקווה, כאילו החיים סגורים בפני."

הרמן הסה, דמיאן 1919 עמ' 102.

הסה נותן בעצמו את המענה לתחושת הבדידות וחוסר היכולת להתחבר, בהמשך הוא מתאר את המענה בשיחה עם פיסטוריוס (אחת הדמויות המנחות אותו בספר), בה הוא אומר כי הכללים והמוסר של החברה אינם בהכרח מתאימים לתפישת העולם של עצמך ולכן אינך צריך להיות מחוייב להם. אם אינך מתחבר לאנשים סביבך, כנראה זה בגלל שאתה אכן שונה מהם ודווקא הנסיון שלך לכפות על עצמך את עולמם ולהפוך לאחד מהם הוא מה שמותיר אותך עם התחושות הקשות כלפי עצמך "אסור לך להשתוות אל אחרים. אם הטבע ברא אותך כעטלף, אסור לך לרצות ולהפוך לבת יענה...התבונן באש, התבונן בעניים, ברגע שתבואנה התחושות ויישמעו הקולות בנפשך, תתמכר להם ואל תשאל תחילה אם הדבר מוצא חן בעיני אדון המורה, או אדון אבא או בעיניו של אלוהים כלשהו! אם אמנם תעשה כן, תשחית את מידותיך, תעלה על משעול הבורגנים ותהפך למאובן." (שם, שם).
אני חושב שמזה זמן מה אני מוצא את דרכי. היא דרכי ולא דרכם של אחרים. היא בגבולות שאני פורץ ולא עוד נסיון להתאים לדרכם של האחרים. ואני פורח וגדל בדרך זו. גם אם כרגע אני הולך בה לבדי, אף על פי כן, זו דרכי ומי שימצא לנכון ימצא אותי בדרך זו ולא יבקש ממני לשנות דרכי על מנת שתשתלב בדרכו.
מצאתי את מקומי.

מחשבות לשעת לילה מיותרת.
פרץ ואולמרט, שני האנשים שעומדים בראש הפרמידה ונראה כי הם שני האנשים הכי פחות רלוונטים במדינה. ועדת חקירה או לא, נראה כי הקריירה של השניים גמורה, כל נסיון שלהם להאחז במשהו נראה כבדיחה עצובה, הייתי אומר שזה רק מעמיק את שקיעתם, אבל אין יותר לאן לרדת. שני אנשים שרק אתמול נאבקו זה בזה על המושכות, נגררים עכשיו על הארץ אחרי הסוס.
אפילו שהיהירות שלהם מזכה אותם ביחס הזה, זה עצוב לראות.

הערב היה נעים, כל אחד הביא את האגו שלו והצמיד אותו לסיפור עליך ואז מסיבה לא ברורה בכלל X החליטה לאמר את המשפט הבא ל-Y חברה הכי קרובה שלך(הציטוט אינו מדוייק ונועד להביא את רוח הדברים): "כל השנים האלה רק דברים טובים היא אמרה עליך, אבל דבר אחד תמיד הפריע לה, למה כשאתם (Y ובעלה) הולכים לתאטרון או לקולנוע ואתם יודעים שהיא לבד, אתם אף פעם לא מזמינים אותה לבוא אתכם".
איך אומרים לאדם משפט כזה (בין אם הוא נכון או לא) כשמי שאמר את המשפט במקור כבר אינו נמצא, בין כדי לסתור את המשפט ובין כדי שניתן יהיה ללבן את השאלה ואולי לעשות משהו בנדון. הרי פרט ליצירת רגשות אשמה, לא היה במשפט הזה כלום! למה לעזעזל לפגוע כך ביחסים שאינם עוד בין שתי חברות קרובות, לפגוע בכבודה ובדסקרטיות של זו שכבר איננה, את מה או מי זה שרת?!
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי באותו רגע, כל הערב הזה לא היה שווה את הנזק הרגשי שנגרם לכל המעורבים, כולל אותי.
בין לבין, נאמרו עוד כמה דברים בהיסח הדעת (אובססיה נשית של פוסטמורטום דיאמונולוג), אחד מהם הייתה ציטוט של אמירה שלך לגביי, האמירה הזו אמרה הרבה על דעתך לגבי השניים האחרים, התאפקתי ולא הסתכלתי לתגובה שלו לאמירה זו...כך או כך, היא נבלעה בטמטום של הציטוט השניה שלך.
חזרתי הביתה עם בחילה ורגשות טעונים. (למען הגילוי הנאות, הבחילה התחילה בגלל התקף מגרנה שקדם לאירוע הנ"ל, אבל הוא בהחלט לא עזר לה לחלוף)

רציתי לחגוג איתך, יש לי כל כך דברים הרבה שהייתי רוצה לספר לך והיו משמחים אותך כל כך ביום הולדת הזה, הרבה יותר מכל מתנה. הלכת ממש כשהתחלתי לפרוח, כשהתחלתי לממש את כל מה שאת אמרת שאהיה, גם כשלא נתתי לך כל סיבה לחשוב כך. לו רק היית כאן כדי לראות את זה, אני יודע שלא הייתה מאושרת ממך, אני יודע שלא היה מאושר ממני לספר לך את זה. קרו לי דברים נפלאים בזמן האחרון, שניים מהם בשבוע האחרון, אני לא מסוגל לספר עליהם לאף אחד, כי זה נראה לי יהיר ולא במקום, אבל לך הייתי מספר, כי לספר לך זה היה פחות ללטף לעצמי על האגו ויותר להכניס קצת שמחה ולפצות אותך על שנים בהן הייתי רחוק מלהיות משביע רצון ואת קיבלת את זה בסבלנות אין קץ ובאמונה שברגע הנכון ובזמן המתאים לי, אני אוכיח את עצמי.
אז מזל טוב, אני ארים כוסית וודקה קפואה היום לכבודך!

מידיי פעם בחיים, אחרי שהכנת את עצמך למלחמה קשה, גייסת את כל הכלים העומדים לרשותך למערכה, חפרת שוחות ואגרת בהן תחמושת לקראת עימות ממושך בנית תוכניות קרב ותכננת תגובות אפשריות למהלכי היריב.
ואז בזהירות אתה נכנס לזירה, עומד פנים אל פנים עם היריב, נותן לו דחיפה קלה שאמורה לגרור פיצוץ אדיר ולמרבית ההפתעה, היריב שלך, שכנראה הבין שאתה לא היית נכנס לזירה אם לא היית בטוח שיש לך את היכולת לעמוד מולו, נסוג ללא כל התנגדות.
ניצחתי?
כנראה שבכל זאת כן.

__________

בדברים אחרים דווקא אכזבתי את עצמי היום, לא הייתי שם בזמן ובמקום הנכון בשביל מישהו שבאמת היה צריך אותי ורציתי להיות שם בישבילו.