דברי ימי מנזר

בהמשך לסיפא של הפוסט הזה: http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=55261&blog_id=7894
היום התקדמתי צעד נוסף, שהאמת אף עלה על הציפיות שלי. דברים נופלים לכיוונים טובים.

באותו היום בכיתי.
אני לא זוכר כמה שנים לא בכיתי לפני כן, אבל באותו היום בכיתי. לא הייתי מסוגל לעשות את זה לידם ובוודאי לא לידה והרגשתי חנוק ושורף עד שהייתי לבד באוטו והכל יצא. זעם, ספוג בכאב, לחוץ בוואקום האדיר שהולך ומרוקן את החיים כמו שהכרתי אותם עד אז.
הכרתי את המוות היטב עוד קודם, גדלתי לתוכו והוא גידל אותי והיא בכלל עוד לא הייתה מתה, אבל באותו היום, כשהיא לא ידעה עוד מי אני, הבנתי שזה גמור, הבנתי שמעכשיו אני לבד.
אבל זה לא היה מדוייק, אני חושב שדווקא אחרי שזה נגמר היא הרשתה לעצמה להגיד לי הרבה דברים שקודם נשארו כהבעות פנים ותחושות פנימיות.
יש אנשים שקל יותר לדבר איתם אחרי המוות.

אני זוכר את הקליפ הזה מאי שם בשנות השמונים, הייתי בערך בן 8 כשהוא יצא, כל מה שזכרתי במשך שנים מהקליפ זה את הבחור שתלוי הפוך בסוף...כנראה שיש דברים שנמצאים שם כבר מההתחלה...

"Save me, Save me, Save me
Save me, Save me, from myself.

One sin leads to another one.
Oh, the harder I try
I can never, never, never find peace in this life.
I ask myself where does lust come from
Is it something to yield to or be overcome.
I ask myself
Why love can never touch my heart like fear does.
Why can't love ever touch my heart like fear does?"

The The - Bluer Than Midnight

אני אפילו לא מעז להוסיף מילה בנושא מעבר לאמור לעיל.

בלי קשר למה שכתוב למעלה....
הצבתי גבול.
הרבה אחרי הזמן שהייתי צריך, אך הוא הוצב וזה מה שחשוב.
מחר נבחן האם אני אצליח להחזיק אותו.

במערכת תופים אלקטרונית.
הבעיה היא שזה יקר בטירוף (הכנסתי י' של ייקים), ואני מנסה לשמור על הוצאות סבירות (או לפחות לא לזרוק 4000 ש"ח על מערכת תופים שעיקר מטרתה היא לשחרר אגרסיות, לפוצץ לעצמי את האוזניים מבלי להכנס למלחמת עולם עם השכנים, זאת בעת שלנגן עליה אני לא ממש יודע).

אבל סימנתי אותה כיעד לשנה החדשה, היא נמצאת שם בפינה החשוכה של הזיכרון המסתייד שלי ויום אחד יצוצו להם 4,000 ש"ח מאי שם ויחברו ביני למערכת התופים הנכספת שלי.

ולא, אתם לא תוכלו להשתמש בה! זה לאגרסיות שלי!

http://www.roland.com/products/en/TD-3Kit/index.html

"Just when I think I'm winning
When I've broken every door
The ghosts of my life
Blow wilder than before
Just when I thought I could not be stopped
When my chance came to be king
The ghosts of my life
Blew wilder than the wind"

אתה יכול ללכת ללמוד בבתי הספר הטובים ביותר לצילום ולהשתמש בציוד החדשני ביותר והיקר ביות ועדיין ליצור תמונות משעממות וחסרות תוכן.
אתה יכול להכיר את כתבי שייקספיר אוך אין דוך, לצטט את שירת היינה (כולל שירי הנעורים) בגרמנית ועדיין לכתוב שטוח וקר.
אתה יכול להיות סטודנט מצטיין, להכיר כל אזכור וההערת שוליים באחרון המאמרים ולא להצליח לייצר טיעון, או מחשבה שהם מילימטר מעבר למסגרות שכבר נפרצו בעבורך.

כשכואב לי הגב, כמו היום, אני חסר סבלנות לשלושת הטיפוסים האחרונים (ולצערי נתקלתי בשלושתם).
אבל אם אתה בעל תפישה מעניינת, עין טובה, חשיבה יצירתית ולא קופסתית, גם בזמן התקף לב אני אשמח לראות, לקרוא ושמוע מה שיש לך לאמר.

איך אתה אמור להרגיש כשאתה יודע שעומדים לפגוע במישהי שאהבת ופגעה בך?
האם לתת לנקמנות להעלות חיוך של "מגיע לה"?
איכשהו זה לא קורה.
אני בעיקר מרחם עליה, האמת כבר הרבה זמן. בסופו של דבר האופי המגעיל שלה(שהיה אחד הגורמים לפגיעה בי), הוא העונש הגדול ביותר שלה. היא בסוף צריכה לחיות עם עצמה ועם ההתנהגות הבהמית שלה.

לאחרונה נשאלתי מספר פעמים את אותה שאלה מעצבנת "מה עם אהבה?" והתשובה שלי דיי ברורה (אם כי אולי עצובה משהו), יש לי אהבה.
אני אוהב את העבודה שלי. באמת ובתמים, אני אוהב לעבוד. זו אהבה מאוד דורשנית ודורסנית והיא לא משאירה, במיוחד בימים אלה, הרבה מקום למתחרות. כמו בכל זוגיות אני לא אוהב כל דבר בה, יש צדדים שהייתי בשמחה מוותר עליהם, אבל בעיקרון אני אוהב אותה. היא מאתגרת אותי, גורמת לי לחשוב ולהיות יצירתי, כמעט אף פעם לא משעמם לי איתה והיא מוציאה ממני את המיטב.
אז נכון, שבימים האחרונים פתאום גל של חרמנות בלתי מוסברת תוקף אותי ואני חש צורך עז לנגוס באיזה ציץ או עכוז, ויש בי רצון מאוד חזק להחזיק תינוק ביד (שלי, אל תהפכו אותי לביביסיטר שלכם, נבלות!), ואולי אפילו איזה חיבוק קטן, אבל לא חסרה לי זוגיות כרגע.
לפני שאתם יוצאים להתקפה, אני יודע שזה לא בריא בלה בלה בלה...ואני לא אומר שאין לי צורך או רצון באהבה, אבל אני לא רואה את זה קורה בזמן הקרוב. גם בגלל שתנאי הסף שלי הועלו (ענייני גיל בפרט) וקשה לי למצוא מישהי שממש תדהים אותי בצורה שאני אומר לעצמי "אותה! אותה אני רוצה!! היא מדהימה! מדהימה איי טל יו!!!", לאחרונה זה בעיקר שנשים של "נו טוב, לפחות שיהיה משהו" ועל כאלה לא בא לי יותר.
אז אני חוזר לחיבוקה האוהב והקטלני של העבודה.
אגב, אני מתחיל לחשוש לשפיותי, לא ישנתי באופו סדיר כבר תקופה דיי ארוכה ולאחרונה אני מתעורר עם חלומות ממש מוזרים.

חזרתי הביתה אחרי הסיבוב היומי בחוץ (עבודה אלא מה), כשחזרתי חיכתה לי הודעה בטלפון שממש ריגשה אותי, לא רק מהתוכן, אלא מעצם העובדה שהאיש מצא לנכון להתקשר ולהשאיר הודעה. סוג של ג'נטלמניות שכבר לא נתקלים בה במחוזותינו היום וחבל.

במהלך החיים אדם צריך ללקט ולאמץ את הדברים היפים בהם הוא נתקל בעולם.