דברי ימי מנזר

היא יותר מלכה, או יותר סובלת?

הרגשתי מחוייבות לשאול.

ציטוט יפיפה שקראתי במקרה בספר של פרימו לוי "השוקעים והניצולים":

"Since then, at an uncertain hour,
That agony returns, And till my ghastly tale is told
This heart within me burns."

S.T Coleridge "The Rime of the Anciant Mariner"

30 שנים של חוסר.
פעם סימלת בעיניי את המוות, פתאום אתה נדחק הצידה לטובת מי שתמיד עמדה במרכז החיים ועברה למרכז המתים.

אני מצטער שגם היום אני מרוכז בה. אבל גיליתי את ההבדל בין חוסר ואובדן. החוסר טבוע בי כמו פנים מצולקות והאובדן הוא כאב מתמיד ובלתי נסבל.

יוני הוא חודש של צהוב ומוות. תחילתו של הקיץ הארור.

את החוויה הזו אלף פולניות לא יוכלו להרוס לי (ואני מודיע מראש שבכוונתי למחוק תגובות שליליות על הקונצרט הזה).
באתי עם הרבה חשש, כי אחרי שטחנתי בחודש האחרון את הביצוע של מריה קאלאס, אפשר רק להתאכזב. ובכל זאת היה ביצוע ממש מרגש, מיכאלה קרוזי כמדאם בטרפליי הייתה מדהימה! איזה קול, אלוהים, איזה קול!!! פשוט נהנתי מכל רגע!!!
פולניות, תשתקו!!!! לא רוצה לשמוע את השטויות שלכן! היה מדהים וזהו! כי אמרתי!

כן, אני מכור, אני מודה.
יש משהו בסדרה הזו שמדבר אלי, אולי משהו מהאידאליזם הבומבסטי של סדרות אמריקאיות על נשיאים לטינים דמיוניים (מצטער על הספויילר) שרחוקים מרחק שמיים וארץ מהמציאות.
בגלל זה שתי התוכניות האהובות עלי הן The west wing ו- The daily show. הראשונה מציגה את הממשל כפי שהיינו רוצים שהוא יהיה חדור אידאליזם, חוכמה כוונות טובות וייושר והאחרונה מציגה לנו את המציאות המרה של חבורת קופי אדם מושחתים ונטולי בינה שנראים כמו פארודיה עצובה על עצמם.
יין ויאנג.
הייתי רוצה לתת את חלקי ביין. החינוך שקיבלתי ותפישת העולם שלי תואמים את זה. כרגע אני חלק מהעולם התאגידי. חלק קטן, אבל לא חסר משמעות. הכישורים והכשרונות שלי הם כרגע כלים העומדים לרשות בעלי הממון- היאנג.
היין אינו פשוט בפני עצמו. אני מכיר אותו. הוא תובעני, לא מתגמל וכפוי טובה בצורה האכזרית ביותר שיכולה להיות. ועדיין, זה המקום בו צריכים אותי ואני צריך להיות.
היא שלחה אותי עם צוואה לעשות משימה שהיא לא יכלה לעשות בעצמה ושהולכת נגד כל מה שהיא האמינה ועשתה.

"אבל מה לעשות? להיסטוריון הגון...מזדמן רק לעיתים רחוקות לספר משהו נחמד" ו. שימברובסקה - קריאת רשות
פולניה מובחרת!!

המסדרונות הארוכים, הקירות הירקרקים, הפלורסנטים שמאירים כמו מוות, הקולות, האויר הדחוס, הרדיפה אחרי רופאים להתייחסות, ההליכות האינסופיות, ההמתנה המיותרת, הבירוקרטיה המעיקה, הצלילים, המראות, התחושות,הריחות...אווווו הריחות....הביאוש הנצחי של רקבון וחומרי חיטוי.
הייתי כלוא בסיוטים שלי ללא אפשרות בריחה, זז בהתמדה בחוסר נוחות וחוסר מנוחה. אני רוצה לברוח! אני רוצה להקיא! אני לא רוצה להיות כאן! אני רוצה להכות משהו, או שמשהו יכה בי! אני רוצה לעקור איבר, איבר בי ולהבריח אותם מהמקום הזה, שישאר רק המינימום ההכרחי. ואני לבד! אותו מקום, זמן אחר, אדם אחר ושוב לגמרי לבד!
הנה זה מתחיל שוב.
אם הייתי קצת יותר גברי ממה שאני הייתי אומר "bring it on!!!".
אבל אני יודע לקראת מה אני הולך ואני מעדיף לא ללכת.
Magic and Loss

"תשכב."
"אני באמצע הקפה"
"תשכב!"
עושה פרצוף של "תעזבי אותי עכשיו, אני עסוק".
"תשכב!!!" היא צועקת עלי.
אני נשכב על השטיח ונותן לילדה בת 5 לקפץ על החזה והבטן שלי ולהותיר אותי חסר אויר לחלוטין ועם ארוחת צהרים שמטפסת חזרה במעלה הגרון.

היה יום כייף.

"עונג ואימה, גבר ואישה, נתעבבו יחדיו; הקדוש והמחריד ביותר נשזרו זה בזה; עוון כבד שתמימות ענוגה ביותר הרטיטה אותו. כך הייתה תמונת חלום-האהבה שלי, כך היה גם אבראקסאס. האהבה לא הייתה עוד יצר חייתי אפל, כפי שחשתי אותה תחילה ואני אחוז מורא, אך גם לא היתה נושא לפולחן דתי-רוחני, כפי שהבאתי אותה לידי ביטוי בדיוקנה של ביאטריצה. היא הייתה זה וגם זה, שניהם וגם הרבה יותר מכך, היא היתה דיוקן של מלאך ושל שטן, גבר ואישה בגוף אחד, אדם וחיה, טוב עליון ורע קיצוני. נראה היה לי כי אלה נועדו להיות חיי, וגורלי- לטעום מטעמם. ערגתי ונכספתי אליו ונתייראתי מפניו, אך הוא היה תמיד נוכח, הוא היה תמיד מעלי."
הרמן הסה - דמיאן 1919 (עמ' 89)

אני מתלבט אם בכלל להוסיף על הטקסט הזה, איזה יופי!

ובכל זאת, אני לא רוצה שהבלוג שלי יהיה מורכב רק מציטוטים.

דמות האהובה והאהבה, עברה כל כך הרבה שינויים ועידונים מאז התחלתי לראשונה לגלות עניין בנשים (זה היה בגיל דיי צעיר, אגב). המעבר בין מי שאני רוצה ומי שאני צריך, בין מחשבות הזימה וסקרנות מעורבות בתחושת אשמת החוטא של ילד והמעבר מהן לאדם המקבל ופתוח למיניות ולנסיונות. השיופים והגריעות שבאו עם הנסיון, החיפוש אחר האישה המושלמת, העוטפת, המכילה, מוכלת ומוחלת, ומחבקת בחיבוק הכי קרוב לחיבוק אם שאפשר לקבל וההשוואה הבלתי אפשרית לאהבות המיתולוגיות של הורי וההכרה בכך שאהבה לעולם לא תהיה מושלמת וגם המיתולוגיה היא סובייקטיבית ומסופרת על ידי בעלי עניין. ללמוד להכיר בכישלונות, לקבל את הטוב והרע כצדדים חיוניים לחיים ולאהבה בפרט וללמוד לאהוב גם את הלבד, ומתוכו לללמוד לאהוב את הדמות של עצמך ואת מי שאתה וכל הדמויות שאתה מכיל בתוכך, את האדם, את הוריך, את אלוהיך וכמובן את עצמך, על היופי והגועל שיוצרים אותך, על הטהור והחוטא שמושכים אותך, על הזימה והנזירות שהם חייך.


כמה דברים שיושבים לי על הראש והנשמה:
* אני מרגיש אשם על כך שלא עמדתי בכל מיני "מחוייבויות פולניות" שעל פי ההיררכיה המשפחתית לא היו צריכות ליפול עלי כלל, אך כיוון שאף אחד אחר לא הרים את הכפפה, אז הנחתי שאני צריך לבצען וכאמור, לא עשיתי כן.

*גררו אותי, לערב פנויים פנויות (ללא שיידעו אותי על מהות הערב), היה בעיקר עצוב ומדכא, הרבה ערסים מקריחים ודלוחים (שמשום מה נראה לי טבעי לקרוא לכל אחד מהם "ירוחם", יש לי תחושה שהם גם היו עונים לי, אם הייתי עושה כן) ובחורות שנראו כמו פקידות במשרד הפנים שבטח שמותיהן חדווה או תרצה(ואם יש כאן פקידות ממשרד הפנים , לא התכוונתי להעליב, אבל... ואם יש כאן אנשים שנכחו באותו ערב, ולפחות לגבי הגברים יש סיכוי מאוד סביר לכך, אז זו דעתי ואתם מוזמנים לחלוק עליה).

* היה חג מוזר, עצוב וידעתי מראש שאני אשנא כל רגע בו. ורוב אלה שהיו סביבי רק הדגישו את החיסרון של מי שבאמת רציתי שתהיה כאן.
התמונות של פסח שנה שעברה כאילו חרוטות לתוך עיני ומסרבות להשתחרר ו/או לשחרר ויש לי צורך עז להקיא את נשמתי ואת המראות האלו מתוכי, תחושה היא כמו גשם של סכינים שפורץ ממני ולמרבית הפלא גם נוחת עלי.
זה בכלל לא נתפס.

יצא פוסט מבולבל קצת, אולי היה ראוי לחלקו לכמה פוסטים, אבל אלה החיים. תתמודדו!

אני כל כך שונא ללכת עם אנשים מסויימים לקונצרטים/הופעות/תיאטרון.
יש אנשים שתמיד ישמיעו רק ביקורת, ולא יעזור כלום, זה הורס לך את החוויה שהייתה מוצלחת עד שהם פתחו את הפה.
שלושה אנשים נוספו היום לרשימת ה"לא ללכת איתם לאירועי תרבות".

לילה רע.