דברי ימי מנזר

המשפט הלטיני השבועי : אף אחד חוץ ממני אינו יכול להרגיש היכן מכאיבה לי הנעל.

(חובבי השפה מוזמנים לתקן אותי)

So now, You could spend the morning walking with me"
Quite amazed
As I am Unwashed and Somewhat Slightly Dazed"
D.B

עוד לילה עם מעט שינה ודיוויד בואי

זה הולך להיות ציטוט ארוך, אז תאזרו בסבלנות.
"...עם זאת מצב רוחי מעורר רחמים. הוספתי להתקיים בתוך אורגניזם ההורס את עצמו. בעוד בקרב חברי נחשבתי למנהיג ולשד משחת...פרפרה בתוכי נפש נפחדת ונרעשת...ובעודי משעשע את רעי, ולעיתים אף מבהילם בציניות לא-תאמן, נתייראתי בפינה נסתרת של ליבי מכל מה ששמתי ללעג ולקלס.

בתוכי כרעתי ברך בפני נפשי, עברי, אמי, אלוהי. (ההפרדה איננה במקור - הנז')

אך מעולם לא נשתוויתי אל בני הלוויה שלי; הייתי ערירי בתוכם והסכנתי לסבל רב כל כך. היתה לכך סיבה טובה. הייתי גיבור של פונדקים...אך מעולם לא הצטרפתי לחברי כשהללו הלכו אצל הבנות. הייתי לבדי, מלא תשוקה לוהטת לאהבה, תשוקה חסרת תקווה, גם כאשר - אם לשפוט לפי דיבורי - הייתי אמור להיות נהנתן המחוסן בפני כל רגש. איש לא היה פגיע וביישן ממני."
הרמן הסה, דמיאן עמ' 70-71.

המרחק בין המוחצן והמורגש. התדמית והמחשבה. המסכות שהדבקתי או שהודבקו לפניי, גם אלה שניסו להציץ מאחוריהם ראו רק את צבעי המלחמה שמכסים את פניי ולא את הנפש הרגישה, את הרומנטיקן חסר התקנה, את האיש הבוער שמחכה למי שתכבה בידה את הלהבות ולא רק תצעק לעומתו "אתה בוער!!", כי את זה אני כבר יודע.
בזבזתי תשוקתי על נשים אשר ידעתי שאינן מתאימות לה, אינני אומר אינן ראויות לה, כי רובן היו ראויות, אך לא מתאימות.

"בתוכי כרעתי ברך בפני נפשי, עברי, אמי, אלוהי."

המוחצן והמסכות לעולם לא ירמו את הפנימי. הזיוף, הפאסון, הקרחון אינם קיימים כלל כשאתה רואה את עצמך פנימה. שם מתגלה האני אמיתי שלך, האני המייסר. זה שרואה את נזקים שאתה גורם לעצמך במוחצן ואת הנזקים שנגרמים לך ע"י האחרים. זה ששופט אותך במראה חדה על הכישלון לעמוד בציפיות של עצמך, על הבגידה (גם זו שנסתרת מעיני האחר) בערכים בהם אתה מאמין על אהבה, צדק ומוסר ("אמי", "אלוהי"), הגעגוע לתום והפשטות של הילדות ("עברי"). בפני כל אלה אתה כורע ברך כשאתה שוכב במיטה לבד בלילה וחושב, כל אלה הם ה"אני מאשים" שלך לעצמך, אליהם רצית ואתה רוצה להגיע ואתה לא מצליח וגם לא תצליח, כל עוד לא תהה נכון לוותר על הכל ולטהר את החיים שלך.
בהקרבה.

בינתיים אני שולה חוטי כסף של מילים מענני הסופה.

משפט חכם שהחלטתי לשתף.
נדמה לי שבלטינית כותבים את זה : Ultio Doloris Confessio Est

"עתה נשתנה הכל. ילדותי נתמוטטה מסביבי והפכה לעיי-חרבות...ההתפכחות שפקדה אותי סילפה את תחושתי ושמחותי, להן הסכנתי, והטילה בהן חיוורון....העולם עמד סביב במכירת חיסול של גרוטאות, שומם ונטול חן...."
הרמן הסה - דמיאן 1919 (עמ' 63)

אחרי שהעולם כפי שהכרתי אותו סיים להתפרק, מצאתי עצמי עומד על תלולית אפר שהייתה החיים שלי. זו לא הפעם הראשונה שהייתה לי התפכחות מבטחון הילדות, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שארזתי את הילדות בשקיות זבל למסירה. יותר אין לאן לחזור.
זה זמן רב שאני מסתובב בין אנשים ולא מרגיש שייך, למעשה תמיד הרגשתי ככה, אבל ההפרדה עכשיו גסה יותר, כמו תמונה בשחור לבן שנגזרה בגסות מעיתון והודבקה ברישול במגזין אופנה ציבעוני, למרות שהתחושה הפיזית היא דווקא הפוכה, תחושה שכל מה שחיצוני הוא מעומם, כאילו מישהו החליש את הווליום של החיים ואילו כל פעימה ופקיעה בעולם הפנימי הועצמה לרמות של כאב ורעש מחרישי אוזניים והתחושה היא שאני בוער מבפנים ולא חש דבר כלפי חוץ.
יש לי צורך בחיבוק שיעטוף אותי, ובאותה עת, אני לא רוצה לגעת וגם לא שיגעו בי, כי המגע יהיה רק מעומם וגס ואני לא אקבל ממנו את מה שאני באמת צריך ורוב הסיכויים שהבעירה הפנימית רק תשאיר כוויות. לשני הצדדים.
"Some people are better left alone"

"השיחה החכמה היא חסרת כל ערך לגמרי. אדם רק מתרחק מעצמו. וכל מי שמתרחק מעצמו - חוטא. כל אחד צריך לדעת להתכנס לגמרי לתוך עצמו כצב" הרמן הסה - דמיאן 1919

הספר הזה ליווה את המסעון הקטן/גדול שלי. הרבה פעמים, דווקא בסביבה מנוכרת, אני מתחבר רגשית לספר מסויים שנוגע ברגש הנכון, במחשבה הנכונה וכמובן בזמן הנכון. כשהייתי בן 20 זה היה ויליאם מייסטר של גתה, עשר שנים חלפו והפעם הסה עשה בשבילי את אותו דבר ממקום אחר.
אני יודע שאת כל מה שחשבתי, לא אוכל להעביר בצורה מסודרת בפעם אחת (אם בכלל) ולכן החלטתי לחתוך את המחשבות למקטעים שלאורך זמן אנסה להעלות על הכתב (אני מניח שאפתח פתאום סגולות של התמדה ועקביות, אשר, בעניינים כאלה, לא ניחנתי בהן עד היום).
המשפט שברישא של הפוסט הזה היה אחד הראשונים שבאמת "תפסו" אותי בספר והוא רק בע"מ 60 (איזה מזל ששרדתי עד שם). הרבה פעמים אני בתחושה שככל שאנשים מנסים לדבר יותר על "פילוסופיה" ו-"חוכמה" ככה הם מתרחקים יותר משני הדברים האלה והמילים נשארות עמומות וריקות, למעשה לרוב, השיחות בהן למדתי הכי הרבה היו השיחות אותן ניהלתי פנימה. אני יודע, עכשיו יבואו הפילוסוף התורן שיגיד לי שהסה לא המציא את זה וכי הרעיונות האלה קיימים כבר בזן, בבודהיזם וגם ביהדות (למעשה בכל דת כמעט). ואני אענה לו על כך "אז מה? זה עדיין נכון".
אז למה בעצם הבאתי את המשפט הזה בפתח הדברים? ובכן הוא בא לאמר משהו על הפוסט הזה ועל כל הפוסטים שיבואו אחריו בסדרה. הוא מתחיל משהו, הוא מתחיל את הפניה פנימה הנזירית, הצבית. הפוסט הזה אינו קריאה לדיאלוג, והמקום ל"אחרים" בו הוא שולי מאוד (על האחרים כנראה עוד אדון בהרחבה בהמשך ולכן איננני מרחיב את הדיבור עליהם כרגע). הפוסטים האלה הינם נסיון להתקרב אל עצמי ולחזור לפוקוס.

לסיום הפוסט הזה, דווקא ציטוט אופטימי של ג'ורג' הריסון:

Little darlin' I feel the ice is slowly meltin'
Little darlin' it seems like years since it's been clear
Here come the sun, here comes the sun
And I say it's all right

הפעם אני מוכן.

"What have I become
My sweetest friend
Everyone I know goes away
In the end
And you could have it all
My empire of dirt
I will let you down
I will make you hurt...

...If I could start again
A million miles away
I would keep myself
I would find a way"

NIN

ברקע אני שומע את השיר זה בביצוע של ג'וני קאש (מומלץ).

השיר הזה פוגע מתחת לחגורה, האנשים שעזבו, האנשים שלא הייתי שם בשבילם, שלא יכלתי לעזור להם, שלא הצלחתי להציל, אלה שלא יכלתי לתת מספיק מעצמי ומה שיכלתי היה בעיקר הכאב ושריטות מהגלדים של החיים שלי, הכנסתי אותם ובעיקר אותן ל"אמפריית האפר" שלי. ובסוף כל זה המחשבה הקסומה שמלווה אותי כבר שנים, לעזוב הכל, להשאיר את כל הכאב וגלדים מאחור ולסוע רחוק מכאן, להתחיל הכל מהתחלה, טאבולה ראסה.

דווקא מה שלא ציטטתי מהשיר הוא השורה על המחשבות השבורות, הראש מלא בהן, ברעש סטטי בלתי פוסק של כיוונים, כאבים, רצנות, אהבה עצמית ושנאה עצמית, דחייה ומשיכה לעולם ולאנשים שמאכלסים אותו. כמו גיבור הסיפור "סוף הדרך" של ג'ון בארת' שמדבר על זה שאין כל מניעה להאמין במשהו וגם בהפך הגמור שלו בו זמנית.

ראיתי אתמול את הסרט על ג'וני קאש, איש מרתק עם קול עמוק ומדהים (רסיס מחשבה על הימים שהייתי משתמש בבאסים שלי בצורה שגרמה הנאה מרובה לנשים מסויימות), השחקנים מצויינים (ויפים, יש לציין), הצילום טוב, ניכר שהתסריט נכתב ע"י הבן שלו מאשתו השניה, כי אישתו הראשונה מתוארת בצורה לא מחמיאה.

קל לראות שאני לא מצליח להיות עקבי במחשבות שלי, הן מאוד אסוציאטיביות ולפעמים קשה לראות את הקשר בינהן, גם בגלל שיש חלקים שמגשרים בינהם שלא יוצאים החוצה ואסור שיצאו. אור השמש לא מרפא הכל.

באמצע פקק תנועה (שהדבר האחרון שהיה בו זה תנועה), התבשל אצלי משהו שיצא החוצה כצעקה בת כ-10 דקות.
תקופה כל כך ארוכה של כאב שהצטבר והתפרץ באחד הימים היותר מעצבנים שהיו לי בזמן האחרון (בין השאר גררו לי את האוטו ונתקעתי בחפיפה שארכה הרבה מעבר למה שהייתי אמור להקדיש לה, רק כדי לגלות שבגלל שהיא התארכה קיבלתי דו"ח נוסף). בסופו של דבר לא הספקתי שום דבר שבאמת הייתי אמור לעשות.
וכל היום היה גשם שכאילו היה רק על הראש שלי.
כל זה הביא לכך שבאמצע פקק תנועה ארור הייתי חייב להוציא את העצבים שלי על כל השנה וחצי האחרונות וכל מה שקרה בהן. מוזר שבסוף זה הדברים הבנלים שגורמים לנו להתפרק הכי בקלות, כנראה שבדברים החשובים באמת ידעתי שאין לי את הפריבילגיה להתפרק, אז בבנאלי נתפסתי לא מוכן.

"ל?מ??ד?נ?י, א?ל?ה?י, ב??ר?ך ו?ה?ת?פ??ל??ל
ע?ל סו?ד ע?ל?ה ק?מ?ל, ע?ל נ?ג?ה? פ??ר?י ב??ש??ל,
ע?ל ה?ח?רו?ת ה?ז??את: ל?ר?או?ת, ל?חו?ש?, ל?נ?ש??ם,
ל?ד?ע?ת, ל?י?ח?ל, ל?ה?כ??ש??ל."
מתוך שירי סוף הדרך - לאה גולדברג

הימים לא קלים והלילות אפילו פחות, אני עובד קשה מידיי ובתחושה שאני לא מספיק את כל מה שאני אמור לעשות. המבקר הפנימי שלי עובד שעות נוספות ולאמר את האמת, אני פשוט מותש.
זו הייתה שנה קשה ודברים לא בדיוק קרו כפי שרציתי...אפילו לא קרוב. ואני מחכה כבר יותר מידיי זמן לשינוי, או אפילו להקלה מסויימת בכאב ובעומס והיא לא באה.

"ע?ל ה?ח?רו?ת ה?ז??את: ל?ר?או?ת, ל?חו?ש?, ל?נ?ש??ם,
ל?ד?ע?ת, ל?י?ח?ל, ל?ה?כ??ש??ל"
גם הכישלון וגם הכאב יוצרים אותי, ואני יוצר מהם, החירות להכשל, אומר שהייתה לי את החרות לעשות, וכן, לפעמים ואולי לעיתים קרובות ממה שהייתי רוצה גם להכשל תוך כדי, אבל לפחות עשיתי ו/או ניסיתי. כל כישלון, כל קושי, כל מאבק, כל צלקת מעצבים אותי, מעטרים אותי בגלדים היפים שהם מי שאני היום. לפעמים אני שוכח שבסך בכל אני אוהב לחיות, אני אוהב לנשום את האוויר הלח אחרי הגשם, להסתובב בלילה בעיר בשעות שהיא ריקה, או סתם לשכב על הדשא ולהסתכל על עננים.
כשאתה חוזר הביתה ב-22:00 קשה לזכור את כל אלה, אבל הם שם והם שלי ולרשותי...

התחייבתי לפוסט הזה בעקבות שיחה עם מיני.
היא התפלאה שאני מכיר את הדבר הדוחה הזה (כן, מיני, שוקוס זה דבר דוחה, לא ברור לי למה חשבת שאף אחד לא מכיר את זה ובוודאי לא ברור לי למה שמישהו שכבר מכיר את זה יאכל את הגועל הזה), ואני אמרתי שרק מישהו שעלה מאתיופיה לפני שעה לא מכיר את זה.
מישהו בינכם באמת לא מכיר את הגועל המכונה שוקוס? (נא להתעלם מהשאלה הזו אם עליתם/ן מאתיופיה לפני שעה.