דברי ימי מנזר

רק אני מוצא את רגינה ספקטור סקסית בטירוף?
אני בד"כ לא נמשך למראה ה"רוסי", ובסך הכל היא לא יפה במובן הפשטני של המילה (שלא להזכיר על בעיית דיקציה מסויימת, שיכולה להיות מעצבנת בשיחה, או בשיר). אבל יש בה משהו סקסי נורא ומקסים שגורם לי לעשות גרררר, כל פעם שאני רואה תמונה שלה.

http://www.reginaspektor.com/index2.html

So messed up I want you here
In my room I want you here
Now were gonna be face-to-face
And Ill lay right down in my favorite place
And now I wanna be your dog
Now I wanna be your dog
Now I wanna be your dog
Well cmon
Now Im ready to close my eyes
And now Im ready to close my mind
And now Im ready to feel your hand
And lose my heart on the burning sands
And now I wanna be your dog
And now I wenna be your dog
Now I wanna be your dog
Well cmon

האמת שהפוסט הזה לא קשור לשום דבר ולאף אחת, נזכרתי אתמול באיגי בעודי מדמם למוות (לפחות ככה זה היה נראה אתמול כשכל הרצפה הייתה מלאה בדם), כי בהופעות הוא לפעמים (יש אומרים באקסטאזה, יש אומרים כחלק מה"שואוו") נהג לחתוך את עצמו ולדמם.
אני מת על השיר הזה, הוא איגי במיטבו, נע, גס, מחוספס ובתחתית שרשרת המזון. הגרסה הזו שונה מאוד מאיגי של שנות השבעים והשמונים, היא יותר "רוקיסטית" ופחות פאנקיסטית ובסיסית, איגי נע לכיוון הניל יאנגי וילדי הגראנג' המצטופפים סביבו בהערצה.
מה אני מקשקש. פשוט כייף.

95% מהטלפונים שלי הם מדודה שלי (שמוציאה אותי מדעתי).
3% זה בענייני עבודה/סידורים וכאלה.
1% משפחה (פרט לדודה שלי, כאמור)
1% חברים.

לא, זה לא נכתב כדי שתתקשרו (אל תתקשרו!!! אין לי זמן לענות כרגע), סתם מבט עצוב על החיים שלי.

אני מודה, בדקה הראשונה, יש בזה סוג של הקלה ושחרור. אחר כך, בייחוד כשאתה צריך לנקות את הבלגאן, תחושת ההקלה לא מחזיקה יותר מידיי.

הערה: צלחות קרמיקה נוטות להתנפץ להרבה חתיכות קטנות.

אחרי שסיכמתי את הנקודה הזו, נפנה למעט דברים תרבותיים:

א. האב - תאטרון הקאמרי - הצגה מצויינת ושחקנים טובים, גיל פראנק מסתמן כאל פאצ'ינו ישראלי (טוב, אולי קצת הגזמתי). כשהבנתי שהפעם הראונה שראיתי את הראשונה שראיתי את ההצגה הזו הייתה בשנת 88, הבנתי כמה דברים על תפישת העולם שלי ביחס לנשים ושאלתי את עצמי, מה לעזעזל אמא שלי חשבה לעצמה כשהיא לקחה אותי לראות את ההצגה הזו בגיל הזה.

ב. סיפורי הופמן - האופרה הישראלית. טוב, זה היה ארוך מאוד (שלוש שעות), אבל הסולנים (ברובם) היו מוצלחים, התזמורת הייתה בסדר ולפחות לא הפריעה, והתפאורה הייתה יפה. בסך הכל נהנתי מאוד.

חבל שהחיים כל כך מעצבנים ובסופו של דבר צלחות תמימות משלמות את המחיר.

הוא הכי טרו שיש.
איזו אופרה מדהימה והביצוע היה נפלא....הקולות המדהימים של תיאה דמורשווילי (תנחשו מהיכן היא...), אנליסה רספליוזי ופיירו ג'וליאצ'י הפכו את האירוע לחוויה בלתי נשכחת ומרגשת (אני מתאר לעצמי שגם לבניית הדרמה של ורדי והבימוי של סטיבן לואלס יש חלק לא קטן בחויה).
זו הייתה בריחה מוצלחת וכל כך נחוצה מהמציאות העגומה למדיי של החיים שלי.
תוך כדי, חשבתי לעצמי שאופרות הן סוג של ה"טלנובלות" טרום עידן הטלויזיה...דרמות של תככים ואהבות להנעמת שעות הפני של הקהל חסר הסבלנות להצגות מורכבות או לקונצרטים בעלי תוכן מטאפורי בלבד. סוג של "השיר שלנו - ימי הנעורים"...
אגב, גם העיצוב באופרה הזו היה מאוד אפל וגותי...זה איננו מקרי ככל וכלל. למי שיצא לראות את הטירה של לודוויג השני בבוורייה, יודע שאף עיצובה הושפע מעיצוב האופרות של ואגנר...טוב, סטתי מעט מהנושא, עזבו...פשוט תלכו! נפלא! נפלא! נפלא!
זאת ההזדמנות לקטול (כדי לתת אמינות לביקורות שלי, צריך להראות שאני לא אוהב הכל בצורה אוטומטית...), את האופרה לידיי מקבת' ממנצנסק (נדמה לי שכךך כותבים זאת...בשורה התחתונה, מי שנותן לרוסים לכתוב אופרות, שלא יתפלא אם הוא מקבל משהוא ארוך, מדכא, מייגע ומשעמם את התחת בקושי שרדתי את החלק הראשון, לא טרחתי להשאר אחרי ההפסקה (יש גבול גם לסבל שאני מוכן להעביר את עצמי).

קיבלתי כמה מתנות יום הולדת מאוחרות.
טוב, האמת היא שקניתי לעצמי כמה מתנות מאוחרות ליום הולדת, כי נורא בא לי להתחנף לעצמי ולפצות את עצמי על השנה האחרונה שהייתה מאוד מספקת במקום מסויים, אך קשה, מתישה ומאוד בדידותית. וכפי שנאמר, "אם כבר לבד, אז שיהיה עם עדשה חדשה למצלמה" (משורר אלמוני).
בזבזתי כמות אדירה של כסף (הרבה מעבר למה שאני מרוויח בעבודה, אבל לא באופן שיכלה את החסכונות שלי).
זה עשה לי טוב. לראות שאני יודע לא רק להרוויח, אלא גם לתת לעצמי קצת להנות מפירות העבודה שלי.
לצערי, המשמעות היא שמערכת התופים האלקטרוניים שחפצתי בה (ראה פוסט מיום 24.9.06 http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=55044&blog_id=7894 ), תאלץ להמתין למאורע אחר.

בסך הכל היה יום מוצלח.

נ.ב. האפשרות לחסום מגיבים מסויימים בבלוג קורצת לי...אבל אני מזוכיסט מידיי מכדי להשתמש בה :)

בלוגים זה עולם מטעה.
בסופו של דבר, התחוור לי, שאני מצנזר את עצמי כאן וחושף את עצמי בדיוק במידה שאני רוצה.
יותר מידיי אנשים כבר מכירים אותי כאן. אני לא נזיר חסר פנים לחלקכם.
כנראה שצריך לחזור למחברת הישנה...נכון, גם שם צינזרתי את עצמי (הרי אם לא אלך בדרכי הרבי מקוצק ואשרוף את השטויות שאני כותב, מישהו יום אחד יקרא גם בהם), אבל הייתה תחושה מעט יותר "משוחררת" מאשר הבלוג הזה.
אז למען ההגינות, כדאי שתדעו, זה לא באמת אני...אני נמצא במקום אחר.

למרות שאח"כ שמעתי כל מיני קטילות בחוץ...
ונכון שחלק מהסולנים היו חלשים....
אבל חגיגה מוסיקאלית, ויזואלית וכל מיני ...אלית נוספים.
נהניתי מאוד, למרות שעייפות שאיימה לעצום את עיניי באמצע וגרמה לעירוב של האופרה עם החיים שלי במוח ההזוי שלי...סוג של חצי חלום חצי אופרה...
היה קסום!
מומלץ!
ארמיד באופרה הישראלית.

האנשים שעצבנו אותי היום, מדובר על אנשים שהבורות שלהם נובעת מעצלנות, לדוגמה בחור צעיר במשרד שלא מסוגל להבין את ההוראות המאוד ברורות שמופיעות על מכונת הצילום ומסבירות לו בצורה כה ציורית איך לחלץ דפים תקועים. זו רק דוגמה מאוד כללית, הבעיה מחמירה כשמדובר בשאלות מקצועיות אמיתיות ואז אנשים הללו, שכשהם נתקלים במשהו שהם לא מכירים, במקום לחפש את הספר המקצועי שיתן להם את המענה לשאלה, מתגלים כחסרי אונים ומתחילים לחפש מישהו בסביבה שיתן להם פתרונות קסם.
הם דוחים אותי. חוסר ישע שמקורו בחוסר נכונות להתאמץ למצוא פתרונות, מבחיל בעיניי.
מבזבזים את זמני וסתם מעמיסים עליי עבודה שאני לא צריך להתעסק איתה.

Emily Haines - Crowd Surf Off A Cliff

Cursed with a love that you can't express
It's not for a fuck, or a kiss
Rather give the world away than wake up lonely
Everywhere in every way I see you with me

Crowd surf off a cliff
Land out on the ice
Crowd surf off to sea
float towards the beach

If you find me, hide me, I don't know where I've been

Are we breathing, are we breathing, are we wasting our breath?
It won't be enough to be rich
All the babies tucked away in their beds
We're out here screaming,
"The life that you thought through is gone!"
Can't wind down, the ending outlasting the move
I wake up lonely

Crowd surf off a cliff
Land out on the ice
Crowd surf off to sea
float towards the beach

If you find me, hide me, I don't know where I've been
When you phone me tell me everything I did
If I'm sorry you lost me you'd better make it quick
Cause this call costs a fortune and it's late where you live
It's late where you live

Rather give the world away than wake up lonely
Everywhere and every way I see you with me
All the babies tucked away in their beds
We're out here screaming,
"The life that you thought through is gone"
Can't want out, the ending outlasting the move
I wake up lonely

I wake up lonelyf

זה השיר השני שאני ממליץ עליו מהאלבום הנפלא של אמילי היינס. כפי שכבר ציינתי קודם זה אלבום חורפי ומלנכולי למדיי. איכשהו הוא ממש נודף ריחות של החורף האחרון שלי לפני הגיוס (1993) אחת התקופות הבודדות והמוזרות של חיי.
האלבום הזה, עם נקישות הפסנתר, הקול הרך של הזמרת וריחות חורף 1993,מזכירים לי שמתחת לכל התכלתיות והציניות אני בחור רומנטי למדיי, אולי אפילו רומטי מידיי, רומנטי מכדי לבזבז את הרומנטיות שבי על כאלה שאינן משתלבות בתכליתיות הצינית שלי. אבל בסופו של דבר האידאל שלי לרומטי הוא מישהי שתמיס בנגיעה הכי עדינה שלה את השריון שלי, בחורף קר ואפור, לא משנה היכן, זה יכול להיות במיטה מתחת לפוך, בחוף הים בגשם, בפארק, על גבעה כלשהי...היא תשלח אצבע אחת ואני אתקלף מכל השכבות, המסכות, הפחדים, הכעסים וההסוואות. אז יגיע הזמן למשהו שונה והרבה יותר בסיסי וקיומי.