פינת המניה-דפרסיה

[יאי! הפוסט הראשון מאז פתיחת החשבון החדש! {שזה קרה לפני כארבע שעות<שזה ממש לא הרבה(סוגריים בתוך סוגריים בתוך סוגריים בתוך סוגריים)>}

עצרה אותי מאבטחת חביבה בתחנת הרכבת בתל אביב.
סבידור מרכז, אם זה באמת משנה.
הסתבר, שהיתה לי בתיק "סכין תקיפה". בחיי, ככה היא קראה לזה- סכין תקיפה.
ואני אפילו לא זכרתי למה היא הייתה בתיק.
לא זכרתי כמעט את עצם קיומה.
מדובר בסכין מתקפלת, באורך של 8-9 ס"מ [*גיחוך-צחקוק פרוידיאני מעזרת הנשים*]
סכין  זולה.
סכין מצ'וקמקת.
סכין מכוערת.
סכין שקניתי בתחנה המרכזית בירושלים, לפני שש שנים, והאל לבדו זוכר למה.
תקיפה? באמת? אני?
(טוב, אולי בעצם כן, אבל להם אין דרך לדעת את זה...)

אבל את מכונת השיקוף כל זה לא מעניין, וגם לא את המבאטחת, ששמה שמור במערכת, ואני מעוכב אחר כבוד עד להגעת המשטרה.
"מעוכב". מילה מעניינת. זו בעצם מילה נרדפת ל"עצור", רק בלי אזיקים ותיק פלילי.
ואשב לי כמחצית השעה ליד המאבטחת, כמו אחרון הבטלנים.

הכרתי את רזי עבודת מאבטח המעברים בתחנה, שכוללים בעיקר בהיה במסך השיקוף ואחזקת אקדח מעוך על החגורה.
היא הכירה את רזי עבודתי, שלא נפרטם מטעמים ברורים, שכוללים בעיקר בהיה במסך מסוג אחר ואחזקת מכשיר אחר במקום אחר.
דיברנו.
התיידדנו.
היה מצחיק.
היא הייתה אפילו חמודה.
(תסמונת שטוקהולם במלוא הדרה, או מציאות ישראלית מסקרנת?)

ויגיעו השוטרים.
הסכין הוחרמה.
ידיים נלחצו.
השוטרים הלכו.
חיוכים מבוישים מעט חויכו.
טלפונים הוחלפו.

המאבטחת מתקשרת (!) באותו ערב. שואלת איך הייתה הנסיעה. סיפרתי לה בעצבים רבים על איך שעיכבה אותי איזו מאבטחת בכניסה לתחנה. סיפרתי לה גם שהמאבטחת הזאת הייתה מאוד נחמדה ומתוקה.
היא שאלה אותי, חצי בצחוק חצי ברצינות, אם הייתי 'עושה טובה' למאבטחת ההיא.
(אציין רק שאני שונא את הביטוי 'לעשות טובה' בהקשר כזה, אבל היא עושה פה MOVE רציני, ואני מחוייב לזרום.)
אני עונה שהייתי חושב על זה.

היא מצחקקת, שיחה קלילה עוד כמה דקות וקובעים לדבר בהמשך.
כמה שיחות מובילות לדייט שלא מוביל לכלום.
רק נשיקה מאולצת בסוף.

כל זה כי נחרדתי לגלות שכמה שהיא חמודה , ככה היא רדודה.

ציפיתם לסוף אחר? קינקי ולוהט?
גם אני.

בברכה,
Life sucks, but you are the one that swallows.