לפני 18 שנים. 22 באוקטובר 2006 בשעה 23:18
מטורף איך שדברים יכולים להשתנות
מדהים כמה יום יכול לטמון בחובו
כמה הפתעות ביום אחד
זה בדר"כ קורה אחרי רצף משועמם של כמה ימים
עד שהשעמום מתחיל להתעטף בגלימת הייאוש
ואתה חושב בבוקר כשאתה קם ומרגיש שהשמש היא רק פנס קטן בתוך החושך שלך,שהנה הגיע עוד סתם יום,לעבור אותו תהיה משימה לא כזו כייפית והנה. עובדה.
**
דופקת מקלחת,עייפה
מתלבשת בחוסר חשק,ככה לכבוד היום הראשון בשבוע והולכת לעבוד
תוהה לעצמי לפני ההגעה,באיזה פרצוף להיכנס..
לעשות הצגה ולחייך? או פשוט לברך בבוקר טוב ולתת ת'פרצוף של "תעזבו אותי בשקט"
אז הגעתי,וראיתי אנשים שאני אוהבת,הם דפקו לי חיוך..
מה לא אתן בחזרה?
ברור.
כי זה מדבק.
היום עבר לו בעבודה
בגלל שאתם,אנשי המרכז ,לא באים לטייל בצפון,לי לא הייתה עבודה רב היום,ולכן שקעתי לשיחות נפש עם אחד מהטבחים.
לומדים עולם,כל אחד עם השאלות והחקירות של האחר.
וככה הגיעה לה סוף המשמרת.
לבית-פניי לא היו מועדות
הייתי אמורה להגיע לאיפשהו בטיזינשלוך בשביל לעשות חזרה על התופים לקראת הופעה שיש לנו,
"ובמקרה"
השף לשעבר של המסעדה שאל לאן מועדות פניו,שבמקרה פניו היו מועדות לאותו כיוון.
אז הסתדרתי על טרמפ.
גם על בעליו.
הוא התוודה בפניי במהלך הנסיעה
"תסלחי לי,אבל אני הולך להביך אותך"
** "תביך אותי" (חייכתי)
"חשבתי ימים כלילות ולילות כימים,והחלטתי לבקש את הטלפון שלך,בהנחה שתרצי לתת לי אותו,וככה בשביל שאוכל לחזר אחרייך,ולהתרגש קצת מההתחלה,ואת יודעת,אפשר לעשות את הדברים הכיפיים של ההתחלה,ולהנות מרגעי מבוכה למינהם"
חייכתי
אפילו צחקתי
כי הוא פשוט גאון
ואמרתי לו לרשום
ככה ירדתי לי בראש פינה,אחרי שמה שרציתי כ"כ הרבה התממש לו הרגע.
חיכיתי לחברה שתאסוף אותי
היה לי קר
עליתי לרכב
נסענו למורה לתופים.
חמש בנות
חמישה תופים
בית צבעוני אחד
ובקבוק יין
.
מלפני המלחמה לא נפגשנו בפורום הזה
פורום שהיה תרחש כל שבוע,במשך שנה.
היה נוסטלגי
מצחיק
וכל אחת התקדמה כ"כ עם התופים.
אז התחלנו בחזרה
סיימנו
והנה,הטלפון של המורה מצלצל.
היא מתקשקשת חמש דקות
מנתקת
ושואלת אותנו
"בא לכן לשמח חתן וכלה?"
אנחנו מביטות,מצחקקות
"את רצינית?"
והיא
"כן,יש זוג שמתחתן,אין להם ממש כסף,ואני הולכת לשמח אותם קצת"
תוך שתי שניות
היא הוציאה מהארון את כל הבגדים הלבנים שלה (ויש הרבה) ,והנה,חבורת כוסיות שבמקרה אחר היה לוקח לה שעה מינימום להתארגן,מאורגנת.
דארווישיות בלבן
מעמיסות חמישה תופים
ונוסעות לקדיתא.
מגיעות..
אין לי מושג איך לתאר את מה שהיה שם..
קודם כל קרררררררררררר.
אוהל ענק
נוף מטריף
מלאנתאלפים כוכבים שגם התכנסו כמובן לכבוד החתן והכלה(שהגענו בדיוק אחרי החופה-בזמן ההתייחדות שלהם)
עפנו ישר לבר המאולתר
הרוונו את הכבד
ובזמן שהייתה להקה מדהימה על הבמה-של חליל צד וגיטרה ואיזה תוף-ספגנו לנו אוירה.
הרגשתי כמו ביציאת מצריים
היה שם קובץ אנשים ,שאפילו אני,שחיה בצפון,לא ראיתי מעודי.
הכל היה תחת ההגדרה תנ"כי. לא דתי. בראשיתי כזה
עמדנו מוקסמות..
ואז התחילה הקרחנה. במילים פשוטות.
הכלה הגיעה
השופרות חדרו לנשמה והתחלנו לתופף.
היה מדהים
אח"כ כבר הגענו למצב שעזבנו את התופים ופשוט חפרנו שם כאילו זה איזה פסטיבל בומבמלה(לגדולים) ועפנו עם המשפחה שם.
החלטנו לפרוש בשיא
אנשים חיבקו אותנו שם
חמש ילדות בלבן
וחזרנו הכי שמחות שבעולם.
בדרך חשבתי לי...
שזה כ"כ נכון שכשאתה נותן-אתה הכי מקבל בעולם.
לא הלכנו לשם בשביל הכסף, או בשביל רובד אחר של אגו,
הלכנו פשוט לשמח
ויצאנו שמחות.
הפשטות הזו
הלב הזה
רק אם נפתח אותו
הוא יפתח לנו דלת של שמחה.
והיום הזה
שעכשיו מבחינתי נסגר עם הבלוג הזה
כ"כ מילא אותי
הוא כל מה שהייתי צריכה.
בקרוב אצלכם
כמו שאומרים.
