לפני 18 שנים. 11 בספטמבר 2006 בשעה 7:21
עוזבת לקצת..
גם מכלובים צריך חופש.
מבבלגת לעצמי את השכל
על הזין שלי אם אתם קוראים או לא.לפני 18 שנים. 10 בספטמבר 2006 בשעה 23:02
פתאום אתה עולה לי.
....
אחרי שכעסת
אחרי שבחרת לא לדבר איתי יותר..
"אל תתקשרי אליי,לא הודעות,לא ימי הולדת...
את חרא של בן אדם"
אני???
רק בגלל שהמשכתי הלאה?
לא מכרתי לך אשליות
הכל היה נהיר ביננו
אבל לעיתים התקווה משאירה אור נר
ואז כשהאמת מקבלת תמונה מציאותית....קשה לקבל אותה.
ראית אותי עם מישהו
אני לא עשיתי את זה בכוונה.
הלוואי והיית סולח
אתה חסר לי כ"כ.
אני יודעת שאולי אתה קורא אותי
אתה מכיר את הבלוג שלי
חודש הסליחות מתקרב
אם פגעתי משוש חיי..
אני כ"כ מצטערת
כ"כ.
ויודעת שגם אם לא רצית שתראה אותי עם מישהו אחר,
זה עשה רק טוב
זה מה שבאמת יגרום לך להמשיך הלאה,
אני מכבדת את ההחלטה
אוהבת מלא..
אני.
לפני 18 שנים. 10 בספטמבר 2006 בשעה 7:05
להוריד קצת מהפאסון והקונטרול.
זה טוב,זה מומלץ.
*
הגוף שלי מתחיל לדחות סיגריות.
מצוין..
המח עדיין נהנה מההרגל.
גרוע.
התהליך מתחיל...
הקאט בדרך
לו יהי.
לפני 18 שנים. 9 בספטמבר 2006 בשעה 23:46
ערב נעים וכייפי עם שתי חברות טובות
אוהבת את האינטרקציה הנשית.
אתם הגברים לא יכולים להבין אותה..
כשאישה מול אישה יש הרבה נפש..
כשיותר משתי נשים יחד (גג שלוש ) נמצאות יחד..
זה כבר דיפרנט סטורי...השיחות הם משהו שלא ניתן להסביר לכם הבנים.
אתם פשוט לא תבינו. באמת.
בדרך לפאב הכנו לנו איזה סידור קטן לראש,בינתיים מצחקקות על כל מיני שטויות,לא לא צחקוק של "ברבי",אלא צחקוק של בנות שאתם הגברים לא תאמינו שאנחנו מסוגלות.(מה לעשות? לא מחרבנות תותים)
בדרך חזרה הביתה, פינק פלויד ניגנו את הרקע,ואני הבנתי שאני חוזרת לבית לבד.
הרקע של הענקים הזכיר לי ולשתי החברות את ההופעה,את רגעי הקסם של רוג'ר על הבמה..
אוף,זה היה כ"כ מזמן.
זה מה שכיף בזכרון- הוא לא מפסיק לנשום,הוא לא מפסיק לחיות.
לכן צריך וראוי לצבור תיבות אוצר של זכרונות יפים.
כי זה מה שנשאר בסופו של דבר,לא?
בדיוק היום שאל אותי חבר קרוב..
נו מה?
את פנויה עכשיו?
אמרתי לו "כן,עזוב אותי,אני באתנחתא,לא בא לי כלום...צריכה מנוחה"
אבל עכשיו..בא לי כ"כ להתכרבל בתוך שתי זרועות שגדולות ממני.
כ"כ.
לפני 18 שנים. 9 בספטמבר 2006 בשעה 19:48
יוצרת גבולות,שמא אתפזר
לא שחור לא לבן רק אפור
וכך אוכל להישאר.
השכינה ישנה ביום שבת בצהריים
השמחה בלב כולה רוקדת
והלב רואה את האמת
מתנתקת שוב מהרעש
להקשיב קצת לעצמי
שכל לב נחים ביחד
ואחד הם מרגישים.
**
כרגע נמצאת בסוג של תעופה
לא מפחדת ליפול
גם נפילה היא סוג של נסיקה.
שבוע טוב לכולנו
לפני 18 שנים. 9 בספטמבר 2006 בשעה 17:30
את מי שלא רצה אותי פעם.
שואלת האם זה בגלל זה?
או האם זה בגלל מי שהוא?
הקסם שלו
אין לו תחתית
נשאר רק בור.
לפני 18 שנים. 9 בספטמבר 2006 בשעה 6:58
פרדי באמת על הבוקר
לפני 18 שנים. 8 בספטמבר 2006 בשעה 22:35
והם כ"כ מתישים אותי.
אוהבת זמזומיישן באוזן
אוהבת דגדוגים על הגוף.
אוהבת עקיצות..
לא אוהבת יתושים.
מזכיר לי שיר שאני ואחי המצאנו כשהיינו קטנים..
שימו לב ליצירה הגאונית :
"יתוש! יתוש! עקץ אותי בלילה"..
הלחן פשוט סוףףף,ממש חבל שאתם לא יכולים לשמוע.
אחחח מגרד
לפני 18 שנים. 8 בספטמבר 2006 בשעה 21:19
מתנגן אצל sera פה בלילה.
גיטרות מחלחלות ביחד עם הניקוטין.
הבית פה חשוך.
בלב יש אור..חצי עמום . אירוטי כזה..
אוהבת שהנשמה שלי באירוטיקה שלה- זה עושה לי טוב..
כשהיא ככה - אני מרפה ממנה,לא צריכה להרגיש שהיא ילדה בת חמש שצריך להחזיק לה את היד.
הייתה לי אחלה של משמרת בעבודה..
קינחתי אותה בטרמפ פשוט הזוי
לא מבינה את זה..
אני עולה לרכב והבן אדם לא נתן לי להתיישב וכבר התחיל לקדוח לי .
הוא היה כ"כ טעון,כועס ומקטר על "הבנות" (בדיוק זרקו אותו)
"אתן עם שקרן!,אתן שקרניות"
אתן??!!
אבל מה עשיתי?
נשבעת,בקושי את החגורה הספקתי להקליק והוא כבר מאשים אותי.
בזמן שהוא קדח (עם קונגו-לא סתם) ,חשבתי לעצמי מה עובר על מישהו שככה שופך את עצמו בלי לשים לב בכלל,בלי להכיר אותי בכלל,בלי לדעת לאיזה כוס הוא מוזג את המיצים של הרגשותש לו.
מוזר..
ואולי יש אנשים שיותר קל להם ככה...
אמרתי לו שיש לי חבר...(שיקרתי נו)
לא היה לי כח להתמודד אחרת מול ההצעה שלו לבקבוק יין אצלו בבית.
בסופו של דבר הגעתי למחוז חפצי.
האוטו נעצר
הוא ממש לא.
זרקתי לו כמה מילים של פילוסופיה בשקל לאויר
לא באמת הייתי שם.
(מיהרתי לחבר)
מאמינה במפגשים בין אנשים.
גם כאלו שנמשכים רק לכמה רגעים
כל מפגש כאילו היה אבן שזורקים לאגם שקט..
יש הדהוד
יש אדוות.
העיקר שלא אנסו אותי.
לילה טוב
בינתיים
לפני 18 שנים. 8 בספטמבר 2006 בשעה 9:46
מכירים את זה שכשאנו חווים תחושה חדשה,רעננה...
אנחנו מתמלאים בהתלהבות מבפנים?
מרגישים שאנו לא רוצים לישון יותר מדי,מנסים להיאחז בתחושה גם בלי לדעת שזה מה שאנו עושים.
התחושה הזו שהלב דופק וכל נשימה נכנסת לתוך עמק באיזור מפתח הלב.(סטרנום).
ככה התעוררתי הבוקר.
קלילה כמו נוצה
נרגשת ולא יודעת ממה
מלאה בשפע.
יש משהו בחודש הזה שמשפיע עליי...
וגם כשאניי שוכחת שאני באלול, ונזכרת לפתע..אני שמה לב כמה אני מסונכרנת בתחושות אל מולו..
"מי יתן ובכל רגע
אהיה תומך ומכיל,תומך ומכיל
מי יתן ובכל רגע
אהיה תומך ומכיל תומך ומכיל.
הייתי עם עצמי
נשימותיי ותנועותיי
אביא להארכה,התרחבות והתפשטות
גוף נפש
כוונה ורגש
אנהג ללא מאמץ
ובמלוא הנוכחות
עד לכדי היעלמות
אהיה כמים
ומן המים תבוא ההתחדשות
גוף נפש
כוונה ורגש.."
תהיו טובים.
שבת מבורכת