לפני 18 שנים. 8 בספטמבר 2006 בשעה 9:15
"לב טהור ברא לי אלוהים ורוח נכון חדש בקרבי"
מבבלגת לעצמי את השכל
על הזין שלי אם אתם קוראים או לא.לפני 18 שנים. 7 בספטמבר 2006 בשעה 22:45
בבוקר..
היה לי רגע נדיר.
רגע שלא הרגשתי הרבה זמן.
אחרי ההתנהלות הרגילה שלי בבקרים...
יצאתי החוצה.
הכל היה שונה.
לא הייתה נפש אדם בחוץ.
כל מה שקשור לבני אנוש - פשוט נדם.
לא מכוניות,לא דיבורים,לא בתי אריזה ומכסחות דשא (שלפעמים בא לי להרוג אותם כשהם עושים את זה ב-7 בבוקר)
הלכתי על השביל בקיבוץ ..
ופתאום זה תפס אותי.
הייתי לבד.
רק אני..
השמש עוד הייתה בשלבי האור הטהור...
החום הזה שרק עושה נעים...
שהירוק זוהר והכל מנצנץ
באמת שזה היה ככה. אני לא מנסה להתייפיף.
אני והטבע,עם הרי נפתלי ברקע.
ואז הסתנן לו איזה זכרון אהוב
שקילבתי כבר מזמן על מדף הזכרונות.
באמת ששכחתי ממנו .
כנראה שהוא לא שכח אותי.
הזכרון הזה ,הסיטואציה שתיארתי...
היא הריח של החופש.
מתקופה אי שם הרחק בהרי ההימלאיה.
בקרים של שקט.
מופתי..
שקט של טבע.... -כי אי אפשר לקרוא לזה רעש.
הרמוניה שמדגדגת את הטבור מבפנים.
אז נזכרתי..
היה כיף.
הלכתי לעבודה.
אני עדיין בחופש.
חופש הבחירה 😄
פשוט לא בהימלאיה.
לפני 18 שנים. 7 בספטמבר 2006 בשעה 21:32
כבר שלוש שנים שהוא מחזר אחריי.
כבר שלוש שנים שאני אומרת לו שאני והוא זה לא.
פשוט לא.
היה ביננו ,פעם מזמן ,בגלגול אחר של חיי סיפור אהבה הזוי.
הכרתי אותו דרך XXXXX ובקושי שיצא לי לראות אותו.
מפגש קצרצר וטלפון.
א"חכ הוא טס..
הרחק מכאן.
יום אחד הוא צלצל....,הבטתי לצג הפלאפון (שאז היה מדגם ממש ישן..) וראיתי שיחה מחו"ל.
הוא היה על הקו.
היה שם הרבה צחוק
עם הזמן זה שינה צורה לרגש.
אח"כ לאהבה.
אהבה מעבר לים.
זו הייתה תקופה בחיי שהיה לי נח לאהוב ככה.
מצד אחד לא פנויה לזוגיות מלאה (אכלתי מספיק סרטים עם עצמי),ומצד שני מאוהבת עד מעל הראש.
אז הייתה אהבה...
אהבה נוחה.
לא מחייבת.
לכאורה.
(כן,אני מזוכיסטית,נכנסת למקומות בלתי אפשריים לעיתים.)
היה לי נח המימוש שבחוסר המימוש.
כשהוא חזר לארץ,הייתה לו חברה.
אני כבר הייתי במקום אחר- הספקתי להתאהב במישהו אחר,אמיתי יותר,מוחשי יותר.
אחרי חצי שנה שהוא היה בארץ נפגשנו.
הגוף שלי רעד,
רעד כי אני מכירה בן אדם רק לפי הקול שלו,מכירה את כל הטונציה שלו,יודעת שכל גוון קול יש לו את המשמעות שלו..
אבל לחבר את כל המכלול? זה היה הזוי.
הוא ישב אצלי.בבית. נשבעת שלא רציתי שיהיה ביננו כלום.
הוא ניסה.
אני דחיתי.
הוא ניסה.
דחיתי יותר.
הוא ניסה.
אמרתי לא! לא! אמיתי.
הוא הרפה..
רק לרגע.
והמשיך בשלו.
נכנעתי למאבק.
שכבנו.
לכאורה היה סקס מטורף,נוטף תשוקה ויצר...
נוטף שחרור ופתיחות
לכאורה..
(איזה מזל שיש מילה כזו.)
הגיע הבוקר,אחרי שכל הלילה התבוללנו אחד בתוך השנייה.
נכנסתי להתקלח.
לא רציתי להשאיר אותו עליי ( וקורה לי ההפך בדר"כ).
הרגשתי מזוהמת...
הייתי צריכה לזוז ללימודים,הוא עמד ללכת,נעמד בפתח ביתי
תפס לי את הפנים חזק,הסתכל לי חזק לתוך העיניים ואמר :
"את שלי!!! את שלי!!!"
אני יודעת שחלק יגידו כמה זה מחמיא....
אבל משהו שם..
משהו שם קיפל אותי.
כיווץ אותי.
חדר לי לחופש שלי.
כל מה שהיה לי לומר בחזרה היה :
"אני לא שלך! אני שלי..."
ידעתי שאני לא אהיה איתו.
הוא לא הפסיק להציק מאז.
אני הבהרתי שאנחנו לא נהיה ביחד.
חלפה לה שנה..
במהלכה החלפתי מס' טלפון.
נעלמתי לו.
הוא מצא אותי לפני חודשיים.
אני,יותר מפוייסת,שמחתי לשמוע ממנו.
ואז הוא הבעיר מחדש את כל מה שהוא רצה לממש איתי.
הוא אמר שהוא רוצה להתחתן איתי,שהוא רוצה לנסות,שהוא רוצה להרגיש אותי וללמוד אותי .
ידעתי שלא,אבל אם אהיה כנה עם עצמי - זה גרם לבלבול.
אולי הוא באמת האיש שלי?
הוא הגיע לביקור,עם מכתב של 8 דפים שבהם הוא הקיא את ליבו.
ישבנו,הוא ניסה שוב.
הפעם לא נתתי לו להתקרב.
גם פיסית.
ישבתי רחוק ממנו.
הוא הלך...
אני הלכתי לבילבול.
אחרי כמה ימים עיכלתי.
רציתי לתת צ'אנס.
היום היינו צריכים להיפגש.
לא הייתי מסוגלת.
מכירים את המקום של ההקשבה העצמית?
בימים האחרונים,ככל שהימים התקרבו למועד המפגש של היום...
היה קול ממעמקי בטני שהלך והתגבר.
הוא התחיל מלחישה..
והוא התגבר לקול אילם.
קול שרק אם מצליחים לזהות את האמת.... יהיה אפשר לשמוע אותו.
אז הייתי בשקט...
הצמדתי את החלון הסגלגל של האוזן הפנימית שלי והקשבתי...
"לא.....לא.....לא...... אל תתפתי. את לא צריכה להיות שם.... את באמת יודעת את זה."
אני יודעת שזה לא נובע פחד.
זו פשוט ידיעה פנימית.
יש בו את היצר היצרי.
זה מה שמפחיד אותי אצלו.
זה היצר הגס הזה שגורם לי תחושת אונס ואיבוד חלק מעצמי.
זה לא היצר הבריא...
זה היצר דוקר. כזה שלא עושה לי טוב.
אז הקשבתי.
לעצמי.
ולכוכב נולד
😄
לפני 18 שנים. 7 בספטמבר 2006 בשעה 17:48
איזה ג'וינט טוב...
לצאת למסע מאחורי מסך המציאות (או מלפניו..)
יוני?
איפה אתה כשצריך אותך?
לפני 18 שנים. 6 בספטמבר 2006 בשעה 18:05
גועש ממני.
אני כ"כ אוהבת.
את הכל
אותי,את החברים שלי,את אמא ואת אבא(שהביאוני עד הלום)
אוהבת את החיים.
את הטעם הטעים שלהם
את הריח
גם את הזוהמה.
אוהבת את אלוהים...
הוא איתי,אני איתו
וזין על כל מי שחושב כמה אני פתטית.
שמה זין.
(ועוד אין לי..)
יום מדהים עבר על כוחותינו...
על האש(אחח בשר בשר)
הרבה אלכוהול...
ייןן..
ערק תאנים
מהול בצחוקים
חיוכים
שיחות עמוקות
שיחות מטופשות
ריקודים בתוך הסלון
וטוב לי כ"כ טוב לי
והיום עוד לא נגמר..
הולכת לקנח בג'אם סשן של תופים בפאב המקומי..
הולכת לנגן אחרי המון זמן
להוציא את הכל על התוף..
נרגשת..
הידיים שלי מזמן לא אמרו את מילות הנפש.
היום זה קורה.
שוב.
מחדש.
מישהו יודע כמה זה קשה להתארגן ליציאה כשמסטולים?
יש לי דם באלכוהול.
😄
הירח חתיך הלילה.
תציצו בחלון,הוא על המסלול.
לפני 18 שנים. 6 בספטמבר 2006 בשעה 11:04
החמוץ מכווץ
המלוח סופח
המר שורף
הרקוב...
רקוב
המתוק פותח.
החמוץ שלי,המלוח שלי,המר שלי...והרקוב הרקוב שלי
כולם הופכים למתוק.
נפתחתי???
לפני 18 שנים. 5 בספטמבר 2006 בשעה 23:02
דו שיח דרך שירים.
זה יפה
לפני 18 שנים. 5 בספטמבר 2006 בשעה 12:24
לפני חודש צנח לו זילזל
(איפשהו בגבול הצפון)
היום..
צונח לו כאן זלזל
(איפשהו בגבול הצפון)
אפילו יותר מאחד
צונחים להם כאן אלפי זלזלים..
הסתיו מתחיל לשרוק את רוחו
ואני?
אני סותמת את האוזניים ודוחפת אבטיח אדום לפה.
מי אמר שהקיץ נגמר??
לפני 18 שנים. 5 בספטמבר 2006 בשעה 10:48
כ"כ משעמם ללמוד לתיאוריה.
למה דחיתי את זה עד עכשיו?!!
לפחות הגעתי לפרק :"סטיות ופניות"
לפני 18 שנים. 5 בספטמבר 2006 בשעה 0:25
בלילה למסע.
הדקות נוסעות
אני נעצרת מלכת.
בוהה...
צוללת...
מתאהבת.
בעצמי.
כל פעם מחדש.
אחר כך תבוא גם השנאה.
כל פעם מחדש.
הסתיו מתחיל לסמן אותותיו..
הכיני נפשך לחורף.
הוא מזהיר..
ההתכנסות החלה
הכרוז מודיע.
העננים מתכוננים
השמש מתעייפת
העצים כבר צמאים
נורא.
המוסיקה החורפית שלי מחכה לי
הלחנים,המילים,התוים....
כולם מתכוננים.
כמו הנמלים.
פחית בירה על השולחן,סיגריה ביד,אביתר עושה את שלו..
גם הירח.
"לילה טוב דוד טוביה.."