מזה שנתיים אני נמצאת במחוזות הכלוב.
כשגיליתי אותו השתחררתי לחופשי מהפן הזה של חיי, נתתי לעצמי את הרשות להיחשף להכיר בו בתוכי.
מעבר לכך,בשנתיים האלו ניסיתי להבין מהו מקור המשיכה לעולם של שליטה וכניעה.
לא אומר שלא היו הבנות. היו.
אבל עדיין לא הגעתי לשורש. נגעתי רק בענפים.
בזה הרגע הגעתי לגזע. עדיין לא לשורש.
כמו ההבדל בין בנג'י לצניחה. בבנג'י יש את הקפיצה,האנדרנלין מתפשט בדם,חווים את חווית הנפילה,אבל לא מגיעים לקרקע. מגיעים רק למרחק נגיעה,מקבלים את האשלייה ואז בלופ,החבל מקפיץ אותך חזרה לאויר,להבדיל מצניחה,שבה התהליך יותר ממושך,יותר מפחיד במידה מסויימת,אבל הכי קרוב לדבר האמיתי,שבסופו מגיעים לקרקע.
אז איפה הייתי?
בגזע.
הבנתי שבתור ילדה,חשיפה למצבים אלימים בבית העמידה אותי במקום חסר אונים,במקום שבו אין לי את הבחירה להיות במצב.
היום,בתור אדם בוגר,שבוחר ומודע לרצונותיו,אני מנסה לשחזר את חווית "האלימות" אבל ממקום מנצח,ממקום של בחירה,ממקום של שליטה-גם אם אני נמשכת לצד "הנשלט"- אני עדיין בתוך מחזה שאני ורק אני בוחרת להיות בו.
עכשיו אני מחליקה על הגזע,אל עבר השורשים.
עכשיו אני הרבה יותר קרובה לאדמה.
הבנה שכזו בליל של השראה.
לפני 19 שנים. 28 באוקטובר 2005 בשעה 23:50