|
|
|
מתעבר, נוצרה הפריה
זרע אחד וביצית אחת נפגשו.
כרגע הם בבדיקה
חשים אחד את השני
מתמזגים
(מרחוק)
ניצוצות מתהווים
נחכה לאולטרסאונד
נראה מה יהיה לרופא הלב לומר על זה.
סבלנות
ועוד קצת.
צלקות על פניך לא מטרידות אותי
צלקות בנפשך מושכות אותי יותר.
משהו קורא לי להניח שם פלסטר,ואולי עולם מצולק תמיד סיקרן אותי יותר.
עניין אותי יותר.
אולי כי גם בעולמי יש צלקות,חלקן כבר הצטמקו עם השנים,חלקן איתי לכל החיים.
רוצה לראות אותך.
אין לי בעיה לחיות בינתיים בחלום.
לנסות לדמיין מי תהיה.
כבר קשה לי להתאפק
קשה לי להסתבלן.
נשמתי סובלת מחוסר סבלנות.
חיכיתי.
ואין לי ברירה
עדיין מחכה
עליך אני לעולם לא אתפשר.
אני כמו פרח שמחכה לפרוח
מחכה לגשם שלך
בינתיים אני יושבת כאן ומחכה לך שתבוא
שתבעיר בי את האש שדעכה לה כבר מזמן.
מזמן לא דיברתי עליך,מזמן לא התגעגעתי אליך.
מתי תגיע??
עכשיו,בשעת לילה קרירה שכזו אני משתוקקת
ולא לחיבוק,טוב אולי גם לחיבוק,
אבל יותר מכל אני מחכה לקלף לך את הנשמה,שתתקלף מולי,שתשטוף אותי בעולמך.כמו נהר שוצף,קוצף
שתזרים בי את כל חלוקי הנחל שהצטברו עם השנים.
רוצה להגיף את התריס בליבי ולהכניס את השמש שלך לתוכי
שתזריח אותי במבט שלך,במילים שלך,במגע שלך
הלילה אני אפילו אסתפק באור של נר.
הלילה אני מתגעגעת עד כדי טיפוס על הקירות.
הלילה בא לי להיות לבד איתך. לא בא לי הלבד שלי איתי הלילה.
נווד שלי,לא הגיע הזמן שתגיע אל נחלת לבבך?
אני מחכה לך עם קדירה מהבילה של אהבה.
ל?ך לך? בעקבות ריחה..
תריח.
אני אחכה.
ב ו א.
יש לי עולם מלא בחיוך.
העולם שלי מלא במילים
מלא בדמיונות.
ילדת חלומות ורודים
לעיתים העולם שלי גם משחיר
יורד אל המצולות ללא כל עוגן. לפחות כך זה מרגיש לעיתים.
בעולם שלי יש אנשים טובים
בעולם שלי יש הרבה תום
יש גם כאב. אבל לא כזה שמרסק אותי,גם אם אני בטוחה שאני מתרסקת לעיתים.
תמיד אחריו מגיעה נסיקה. אל על.
יש לי שתיקה בעולם שלי
שתיקה שמסוגלת לשתק אותי
יש לי בעולם גם שחקני פחד,שפשוט תופסים פיקוד ומחליטים לעשות מה שבא להם החוצפנים.
אני מכירה אותם כ"כ טוב,את שחקני הפחד של חיי
לא פעם הבטתי להם חזק לתוך העיניים,ועשיתי להם אצבע משולשת :"על הזין שלי אתם,אני הבמאית".
בעולם שלי יש שיכחה,יש המון זכרון
יש ילדות,יש בגרות
בעולם שלי יש בילבול,שכמו בולבול הוא עומד כשחם לו ונופל כשלא בא לו. אני אוהבת שלא בא לו,ככה אני בפוקוס.
יש ימים שהלב שלי פועם,יוצא מהמקום,אלו הימים שבהם אנ'לא מפחדת שהוא יישבר,אלו הימים שגברת תעוזה לוקחת את השרביט ומובילה אותי
לפעמים הלב גם נודם. נחבא תחת מעטפת החזה ומנסה להתכסות בגלימותיהן של הריאות שלי,ברגעים שכאלו אין לי אויר,הלב תופס את מקומו. הוא מפחד,הוא ריק.
אבל זה רק בכאילו,כי יש לי לב ענקי,ואמיץ
כן אני בטוחה בזה.
אני יודעת את זה.
יש לי המון רגעי צחוק בעולמי,לעומת בכי שמבקר רק לעיתים רחוקות -לצערי,או שלא.
בעולמי אין הרבה שינה,אך ישנם הרבה רגעי עירות שמלווים בעייפות,רגעים שכאלו הם עייפים בעצמם,כשזה קורה,כל עולמי עייף.
עולמי גם אוהב להתבודד,לנתק את עצמו ולהיות העולם של עצמו. רק הוא,רק אני. לבד
לעיתים בעולמי יש זיונים,מדי פעם התעלסות,לעיתים רחוקות אני עושה אהבה,אבל הכי הרבה יש זיוני שכל.
מזל שיש גם עילוסי שכל.
מזל
מזל שאני אוהבת את עולמי.
זה הבית הכי הכי שלי
עולם
עלום
נעלם אל החלומות
הזמן לישון
לילה טוב לי.
האנג אובר!!
מרגישה כאילו מישהו מנער קוביות בתוך המח שלי.
וזה כואבבבבב
צ מ ר מ ו ר ת עינוגים
כשהייתי קטנה רקדתי
בלט.
הייתי פיצקלחית קטנה עם קוקו אסוף,בשפת אבן שושן "אבועגלה" שהייתה מתמתחת כמו פנתרה בנונשלנטיות.
כשהגעתי לגיל ההתבגרות,בשל העובדה שהריקוד תפס חלק נכבד מחיי הפסקתי. הייתי בתקופה של "כמו כולם" ו " לכולם יש" אז הפסקתי לרקוד רק בשביל להיות חלק מעינייני בנים,בנות,אהבות,אכזבות והמון שטויות.
הריקוד בתוכי לא מת.
בכל הזדמנות רקדתי, אפילו תנועות היום יום שלי מתנהלות להם בקצב ריקוד איטי,הכל אצילי.
(אלא אם כן אני מתעצבנת)
הריקוד תמיד עושה לי טוב.
לעיתים,כשאני לבד בבית,אני פותחת את דלת הארון,שם יש לי מראה,ואני פשוט רוקדת לעצמי,עם עצמי...
ומדמיינת איך אני מופיעה,ולו בפני מישהו אחד.
אז החלום כנראה נמוג לו ,כבר לא אהיה רקדנית מקצועית,כזו שמופיעה ברחבי העולם בפני קהל מתורבת,
מה שכן,אף אחד לא יכול לקחת את זה ממני,את אותה אהבה מיוחדת לריקוד,אותה אהבה לרקוד,ולראות אנשים רוקדים.
כשאני שומעת מוסיקה,כזו שעושה לי טוב,כזו שמקפיצה לי את הנשמה אל על,הגוף ישר מתחיל לרטוט ,הנשמה לוקחת פיקוד ומאותתת לגוף בציווי להתחיל לזוז.
כך לשניהם כיף,ולי בתור אחת שחווה את שניהם הכי כיף בעולם.
כשאני רוקדת אני עפה...
הלב שלי עף,חווה את הנגיעה הזו בשמיים
בדיוק כשם שהגוף תוך כדי ריקוד מתפתל,מתרכז בקצב ומנסה לנתק את עצמו מהקרקע....הוא רוצה לעוף.
אז כפי שאמרתי..
רקדנית מקצועית אני לא אהיה
מסתבר שאני כבר די מבוגרת בשביל להיכנס מחדש לתוך העולם הזה
מה שכן,אני מגשימה בקטן (גדול) רצון ואהבה
אז נרשמתי לחוג.
חוג של ריקודי בטן.
איזה כיף 😄
כ"כ פשוט וכ"כ עושה לי טוב.
ועכשיו אלך להתנועע במקלחת.
ערב נעים לכולם
זהב כורים ממכרות פחם,אי שם עמוק באדמה,בטחב, בשחור המלכלכך מוצאים את המתכת האצילה והנוצצת.
שלא לדבר על נחשקת.
יעני אם הייתי מתרגמת את זה
היה יוצא משהו כמו
את הטוב מוצאים בחרא???
לא יקום ולא יהיה גבר שיבעל את ישבני !
יענו את החור של התחת שלי.
קאפיש מותק??!
גנבתי את הכותרת לפוסט מאמדורסקי.
"מנועים שקטים" ...דיסק שאיתו אני פותחת את החורף רשמית מהפן המוסיקלי.
כן
יש לי ספרייה שלמה של אלבומים חורפיים
כשהחורף מגיע כל ההשראה שבי פורצת
מתעוררת מתרדמת קייצית..הגשם מעיר אותי,משקה את הנשמה
ככה מפנים,אי שם עמוק מהבטן.
יש לי מנהג שכזה בחורף,לשבת מול המחשב,לסדר לי איזה רקע מוסיקלי ששמלא לי את חלל השקט ואני מתחילה לעוף
מולי יש חלון מרובע,ישן כזה שעל מסגרתו כתוב בטוש שחור "נצר אלוני"....בטח איזה אלוני אחד שנצר מזכרת שנשארה ממנו לבאים אחריו. מה שיוצא ממסגרת החלון הוא נוף של הר ,שבחורף אתם בטח כבר יודעים ,מכסה את עצמו בשטיח ירוק שאט אט הופך לאדום וצהבהב..
מרבדים של סביונים וכלניות. מיישהו החליט שמחלוני יעמדו להם שני עצים איתנים שיסמנו את עצמם ברקע נוף חלוני.
עכשיו אני יושבת,טרנינג חורפי,חולצה כתומה,לא כי התנתקתי,סתם כי זה צבע שאני אוהבת.
המוסיקה לוחשת לי ברקע :"תיצללי בייב,אני איתך,מלטפת את עור התוף שלך"
שני נרות ,כיד המקרה הרקום גם בצבע כתום.
וכוכבים....
ההר כרגע,שני העצים שבחלוני נעלמו עם החושך.
אין כלום עכשיו בחלוני.... יש חושך,יש לי שמיים,שמיים זוהרים. הכל אחד עם החושך,אין הבדלה,אין אמביוולנטיות.
אבל זה רק "על פניו"....
בפנים,בלילה שבתוכי מקיץ לו יום רוחש התרחשויות,האמביוולנטיות חוגגת,אפילו היא בעצמה נהייתה אמביוולנטית.
ואני בהשראה.
אני במילים,אני במחשבות,אני כרגע נטו עם עצמי,חווה את עצמי נטו.
אומרת לכל המחשבות שלי "אהלן,ברוכות הבאות לתודעתי,אני רואה אתכן בבהירות עכשיו,כמו שמש שמגיעה ישר אחרי גשם זלעפות"
*
"בין רכה לרכה"
אתמול,לפני שנרדמתי,צללתי...
ביקרתי בממלכת מחשבותיי
ואז תהיתי לעצמי
על קבלה
על קבלה של אנשים אל ליבך
חשבתי על אנשים שמעצבנים אותי,אנשים שאני שופטת-ובנוסף מבקרת,
ואז שאלתי את עצמי
"למה???"
מה מעצבן אותך בהם?
מה יש בהם שמפעיל אותך...
ואז ירדתי מדרגה מחשבתית,נכנסתי עוד צעד לעובי הקורה ושאלתי את עצמי "מה יש באותה קבוצה של אנשים כאלו בחיי?" "ואולי זה בי?? אולי זה מראה לי את הצד האחר של המראה שקיימת בי בעצם?"
ואז חשבתי על היותנו אנשים
אנחנו יצורים חברתיים
אנחנו לומדים אחד מהשני,אני משתפים אחד את השני,אנחנו יוצרים כל מיני מפגשים,אנחנו שונים וכ"כ דומים,ועם כל אחד
עם כל מפגש מול אדם אחר,אנחנו אחרים,האינטרקציה היא שונה
ובעצם כל איש שמופיע לך בשביל הוא בעצם חלק נוסף מהאישיות הכ"כ רסיסית שלך?
ואולי הכל בעצם משחק,אתה כל הזמן בתפקיד.
אפילו כשאתה לבד אתה בתפקיד
כל פעם אתה פוגש את עצמך בצורה אחרת,ובסופו של יום אתה מתייק את עצמך כל פעם מחדש.
אנחנו משתנים דרך אנשים,מפגשים איתם מלמדים אותנו,אפילו דרך טעויות.
לו היינו כל אחד לבד בעולם הזה,לא היינו מתפתחים ריגשית מנטלית ומן הסתם גם פיסית לעולם.
אז מה העניין בלהרגיש צורך להיות לבד לעיתים??
לקחת פסק זמן?
ואולי לרקום עוד פיסת בד לאריג שלנו שרק נפרש ומתרחב והופך לפוך חורפי ונעים עם השנים...
*
מממממ
הולכת להתכסות.
לילה טוב
חיוך
הייתי בעיצומו של חלום מאוד חזק.
חלמתי שאני מצטרפת לכל מיני דמויות מחיי שהתקבצו להן יחדיו לטיול במדבר.
לראשונה מזה הרבה זמן ליבי חזר אל המדבר.
בתקופות האחרונות התחושות שהוא הציף בי היו קשות
עד כדי בחילה.
ואני,אנוכי ילדת מדבר אני. גדלתי בצבעים החומים,גדלתי באותו שקט מופתי,באותן עוצמות של דממה,אך השנים האחרונות לא היו כך. הגוף,הנפש ,הנשמה דחו אותו.
הקיאו אותו, לא רצו.
והנה...
בחלום הוא חלחל אליי חזרה.
כל גובה של הר התכווצץ ישר לתוך הלב שלי ושם הוא עשה הרחבה מחדש. בדיוק כמו שצריך.
אז אני,מצטרפת אל חבורת אנשים מוכרים,מכל מיני קצוות של חיים. בין לבין אני אוספת בגדים מתאימים למסע ,נפטרת מציוד מיותר שהכנסתי לתיק,מתחילה בעצם להשיל מעצמי דברים שאני נוטה להיאחז בהם ללא כל סיבה.
אני והח-בורה שלי עוברים תהליכים,כל אחד בתוכו,כל אחד מחוצה לו, חלקם מנגנים,חלקם שרים,צחוקים בדרך,קור,חום,הליכות,זיעה שנגרת,תגליות וסקופים.
והנה ,משום מקום,בלי לשאול אותי בכלל,בלי רשות (וכאן כמובן שעוסקים ברשויות )ובטח שלא ברשות של רשות הטבע והגנים,חודר רעש לחלומי,רעש לא ברור,רעש סוריאליסטי,רעש לא נעים.
רעש מפלח.
חשבתי שהוא חלק מחלומי.
לא האמנתי שבחלומי על מדבר-נווה המדבר של השקט- יתעורר רעש צורם וחותך שכזה.
אז פקחתי את עיניי (יש לי ברירה?)
כמובן שלא בחיוך-_לכל מי ששואל את עצמו)
וניסיתי לאתר את מקור הרעש,מניין הוא מגיע.
תוך שנייה קפצתי מהמיטה בעצבים וקיללתי על הדרך את כל הקיבוץ כאן.
פתחתי את החלון וראיתי אותו.
צורח בשקט,בוכה בשקט,בלי שאף אחד ישמע.
מרוסק על הרצפה...
גוסס...
עץ.
כן
עץ.
עץ יפייפה,תמיר ירוק... בריא.
מפלחים אותו כאילו אין מחר.
רוצחים אותו.
והאמינו לי,אני לא מתייפיפת...זה הרעש הכי רע שיש
רעש שמשפריץ מיץ של זבל מהנשמה שלך
רעש שאם הוא היה ריח לא היה אפשר לעמוד בזה.
שמעתי את העץ כ"כ חסר אונים.
ולא יכלתי לעשות כלום.
אני יודעת שגם אל לי.(אם כן,השכנה תקפוץ עליי בקארטה)
זה היה עצוב.
זה עדיין עצוב.
זה עצוב.
עדיין הרעש כאן נמשך..
כורתים שנים של צמיחה.
בני אנוש מטומטמים
אטומים.
לא מבינים
והעץ...
כבר לא עץ.
מעכשיו מחכה לו עתיד של גזע זרוק איפשהו,או איזה אוסף חתיכות להסקה...או סתם איזה ארון .
והעולם...
אתם בטח כבר יודעים
שותק
.
