מבבלגת לעצמי את השכל

אז מה האופציות??
נראה לי שעברתי על כולן..
אז אירגנתי את הבית,ואפילו חיטאתי את הכיור באקונומיקה(הידיים "הריחניות" שלי יעידו על כך,אפילו המקלדת נחנקת בזה הרגע)
התקלחתי...
נדדתי לי בין כל מצבי הרוח של המוסיקה שלי(נו טוב,כמעט כולם)
לקחתי את הדרבוקה שלי והתחלתי במקצבים מטורפים שלא היו מביישים הופעה של שרית חדד בחינה מרוקאית טהורה
טיילתי בפינות ביתי
נולד לרקוד כבר נגמר
קשקושי מילים בטלפון עם שתי חברות שכבר הספקתי לראות היום גם בעבודה
והחלל תמיד מחפש להתמלא
כל פעם בתירוץ אחר,כל פעם בלבוש אחר
אבל הוא שם.
אז הדלקתי נרות כדי שיכנס אור אחר..
אור חי,אור מרצד - קטן גדול.... לוהט .
ועדיין...
יש משהו מאוד ספציפי שחסר...
שמוביל אותי להעסיק את עצמי רק בכדי שלא אחשוב עליו,אבל הוא קיים הוא שם
ואולי זו ההקרבה בלגור לבד- להרגיש לעיתים עד כמה אתה לבד-גם כשאתה בוחר בכך.
החפרפרת הריגשית הגיעה לתזכורת- חסר לי הרגש הזה..
נו הרגש שגורם לך להתעופף גם כשאין לך כנפיים
אותו רגש שנותן לך להרגיש פלדה חמאתית,
אותו רגש שלא משנה מה יגידו לך-אתה עדיין תהיה עם חיוך דבילי על הפנים
הרגש שמרחיק אותך מהלבד (גם אם זו אשלייה לעיתים)
החיבוק העוטף..
בא לי להתאהב...
האביב בדרך
אולי זה יגיע השנה?
מזל!
מזל שיש תקווה,מזל שהיא לעולם לא מתייאשת....
למרות שמשהו בתקווה מייאש לפעמים..."תקווה תקווה(במלעיל כבד)-לא בא לך להרים ידיים לפעמים??!! לתת לי ליפול לתהום הייאוש??!!"
כנראה שלא.
אז הדבר היחידי שנותר לי בשביל להפיג את השעמום הוא פוסט משורבט שבעוד כמה רגעים ייגמר גם הוא..
לעיתים מאחורי מסכת השעמום מסתתר פחד ....
שעמום הוא כמו נורית אזהרה,ברגע שהוא מגיע אנחנו נלחצים-מחפשים תעסוקה ומיד! רק שלא נהיה לבד עם עצמנו....
כאילו שאם ישעמם יצוץ לו איזה דרקון יורק אש. אעלק!!
מרב שעמום לא איכפת לי דווקא שיגיח עכשיו איזה דרקון,אבל לפחות שיהיה נחמד.

זהו,נגמר הפוסט
מה עושים עכשיו?

מיציתי את החורף

טעמתי מהמלכוליה של העלים הנושרים
רוויתי מטיפות הגשם (שלא זלגו על לחיי)
מיציתי את רגעי ההתכנסות של הקור
ספגתי הרבה מרביצה מוסיקלית בביתי הצבעוני
נשארו עדיין אותם געגועים לחיבוקים

בא לי שמש

באאאאאאאאאא ליייייייייייייייייי עכשיו!

כל מפגש בחיי שינה אצלי משהו קטן
השאיר אצלי זכר
השאיר ממני משהו

תמיד העדפתי להיות מאחורי הקלעים,משפיעה בדרכי השקטה
מוצאת את עצמי מובילה בשקט שלי, לא בהכרח מתאמצת להוביל ומשום מה הכל מגיע אליי
מגיע בצניעות,עם ערך מוסף...
כמובן שקטונתי ולא בכל נגיעה בחיי זה כך,אך זה מתחיל להתפרש כמו שורשים המפלחים את האדמה.
אתמול אמר לי מישהו שיש בי מיסתורין
חברה אמרה לי היום שהיא ממזמן הפסיקה לנסות להבין אותי
שאני תמיד נחשפת בעוד רובד,מתגלה בטיפין טיפין...
לא פעם ולא פעמיים שמעתי את זה...
אני יודעת שזה קיים בי.
אז שאלתי את עצמי אם אני יוצרת זאת במכוון,או שזה חלק ממני.
האמת?
אני יודעת שזה קיים בי,אני משתמשת בזה,יחד עם זאת זה יוצא לי טבעי...
מכוון או חלק ממני??
לא ממש ברור...
אז התבוננתי ושאלתי את עצמי מהו האידיאל של אותו נסיך על סוס לבן שבושש להגיע אליי (עדיין. ודגש על עדיין למרות הסוגריים!)
אני רוצה אותו אפוף בהילת מיסתורין חלבית... שיתגלה בפניי לאט, שייתקלף כל פעם.... אני אוהבת את זה ככה,אוהבת את הסקרנות שמהולה בסבלנות.... זה סוג של מזוכיסטיות-לדעת שיש שם משהו,לתת לסקרנות לגווע ברעב-ועדיין לחכות בסבלנות שהמשהו הזה יתגלה מעצמו.
אוהבת.

יש לי רגעים שאני מרגישה כמו נהר שעולה על גדותיו
כמו סיר שהמים בו מבעבעים עד השתפכות כואבת
ויש רגעים שאני רק סיר לחץ...אוגרת ואוגרת והקיטור הדקיק בקושי מורגש.. רק שורק שריקות קלושות וחלושות.
ככה אני לפעמים..
מכילה את כל העולם גם כשהרגליים שלי כמעט קורסות מהעומס....אבל זה רק בכאילו.

כאב של אנשים שקרובים אליי יכול לשתק אותי,יכול להקפיא אותי...
כן כן
מכירה את כל פילוסופיית ה : " את לא יכולה לתקן את כל העולם,אל תתיימרי גם-זה לא חלק מתפקידך בעולם הזה.."
אבל מה לעשות שמבט אחד על שלושת הדודים שלי שכבר נושקים לגיל 60 יושבים שותקים סביב שולחן בחתונה שמחה??
רגע כזה יכול להפוך את הלב שלי לאדמה בוצית שאני שוקעת בתוכה ולא מסוגלת לצאת ממנה...
יש דברים שיכולים לקרוע אותי.
בו זמנית יש רגעים שאני מסוגלת להכיל את הכאב סלאש עצב סלאש צער בתוך בועה עמידה של שמחה וחיוכים....
כשהם מעורבבים יחד-עולם הכאב שלי ועולם השמחה אני הופכת את הכאב לנתינה...
מכניסה שמחה-גם כשבפנים הכי עצוב.
כן,ליצנית שכמותי...
אני אוהבת את החיים
על כל הגוונים שלהם
אני אוהבת את החיים.

סטו?

כ"כ קשה לי להבין למה הרגש שלי כלפייך לעולם לא מתכלה
אתה שהאהבה שלי אליך לא גוועת גם אם פגעת
גם אם הכי אכזבת..
כמו בור ללא תחתית,לא משנה מה תזרוק לתוכו- זה לא יפגע במנגנון האהבה שלי אליך
תמיד אוהב
אתה תעלומה בעייני
מעולם לא הבנתי אותך עד הסוף,מעולם לא הבנתי את עצמי עד הסוף-אל מולך.
אולי בשל כך יש לי אהבה נצחית אליך?
אולי כי אני מכורה למיסתורין?
ואתה בכלל כבר חודשים שלמים לא בחיי
חשבתי ששכחתי אותך
ששכחתי מקיומך,
כבר לא ביקרת במחשבותיי כל שעה עגולה,אלא באת לביקורי מחשבה לעיתים רחוקות- פעם בשבוע לערך...
אבל הכל השתנה לפני שבוע
כשראיתי את זיו פניך הנוגה
זיו פניך שתמיד חדרו ישירות למרכזו המפעם של ליבי
העיניים שמאיצות את קצב ליבי

אם היית רץ אל הסלעים-הסלעים היו מתמוססים מנוכחותך
אם היית רץ אל הים- הים היה מבעבע
אם היית רץ אל היער -העצים היו נשרפים
אם היית רץ לתוכי....
הייתי
מ ת כ ו ו צ ת.
אולי בשל כך אני רועדת ממך..
מפחדת.
מפחדת מהעוצמה שלך
לא רוצה לגעת בעוצמה שהיא מעוררת בתוכי
ואולי הכל אשליה בכלל?
ואתה הפחדן מבין שנינו?

יגיע יום שתעלומתך תיחשף בפניי
אני יודעת.

בינתיים אנסה ללמוד למבחן שיש לי מחר

סססססססאמק!

שהערתם את עצמכם מרב צחוק?

כן? לא?

מה זה משנה,לי זה קרה
התעוררתי נקרעת מצחוק.
הערתי את עצמי מהצחוק של עצמי.

כיף.

כיסטית!!!

פתאום
על הקצה של השנייה הוא הגיע
ההוא שמתחבא..
זה שרדום כשיש חורף בתוכי.
הוא מתעורר ללא כל אזהרה
בלי שום הודעה מוקדמת.
בן זונה!
כשהוא מרגיש כשריק לי הוא קופץ..
מגיח מהפינה,רק בשביל למלא אותי
שחלילה לא יהיה לי רגע משעמם.
הוא אוהב לעשות לי את זה
והאמת...
ש..
שששש
זה סוד,אל תגלו,
גם אני אוהבת שהוא מפתיע אותי.
הוא שדון הצורך
הוא היצר הרע הזה שמכריח אותי להרגיש כאב.
כאב כזה שחבוי במעמקיי כיליותיי..
אותו כאב שלא נוכח ברגעי היום הקלילים,ברגעי העבודה,הלימודים,היציאות,המפגשים,
הוא הכאב שמזהה את רגעי הלבדות שלי,
הוא מרגיש את הריק שלי,הוא יודע מתי לצוץ..
והאמת?
אני די נהנית ממנו
הוא פותח אצלי סתימות,הוא מוציא ממני יצירה,הוא מאפשר לי להרגיש המנייאק הקטן-גדול הזה.

בן זונה. (אם הוא תולדה שלי,אז אני הזונה???? . טוב מה זה משנה בכלל?!)

שדון הכאב המתוחכם הזה לא יצא כבר יותר משבועיים...
על קצה החוד של השנייה המתחלפת הגיע הגעגוע אליו..
בזה הרגע
פתאום הבנתי כמה אני מכורה ו,כמה שאנחנו חברים טובים
כמה שהוא מרגיע אותי, עם כל הכאב שבזה.
אני נושמת וחיה כשהוא בא אליי...
מתעלס עם המחשבות העיסתיות שבי..
מתערבב,מתבל אותן בחריפותו ...
ומאדה אותן...

התגעגעתי אליך כאב מתוק שלי.
רק אל תשכח שאני צריכה אותך רק במנות קטנות.

מכורה וטוב לה...


[

ראיתי יד
יד מושטת
ענקית.
בגודל של ספינה
משייטת .
היא כוונה אליי
היא סימנה לי לבוא.
היססתי
לבטים לבטים בקעו את אדמתי המישורית
הלבה פרצה מ תוכי
געשה
נותקתי אט אט מכבלי מחשבתי
הפכתי לחיה
אינסטיקט מתפזר בעורקיי
דוחף אותי לעברה
כאילו היה יד על גבי שמשלח אותי
אז הלכתי.
היד נתנה לי לב
בלי לדעת בכלל
היא הייתה כ"כ רכה,כ"כ עצומה
עוצמת רכותה עטפה את הפחדים הכי עמוקים שלי.
זה פתח את סימפונות הריאה שלי
פתאום נשמתי
נשמתי על אמת.
סמכתי על הנשיפה
שתביא איתה את השאיפה.

אח"כ הבנתי
הבנתי שאותה יד...
אותה יד ענק
היא התגלמות שתי ידיי
שהגיע זמנן
לחוש
לבצע
לקחת אותי הלאה.

ידיים
אוהבת אותן.

כמה זמן שלא הייתי פה.

וכרגיל..
כלום לא השתנה
על פניו.