יש לי רגעים שאני מרגישה כמו נהר שעולה על גדותיו
כמו סיר שהמים בו מבעבעים עד השתפכות כואבת
ויש רגעים שאני רק סיר לחץ...אוגרת ואוגרת והקיטור הדקיק בקושי מורגש.. רק שורק שריקות קלושות וחלושות.
ככה אני לפעמים..
מכילה את כל העולם גם כשהרגליים שלי כמעט קורסות מהעומס....אבל זה רק בכאילו.
כאב של אנשים שקרובים אליי יכול לשתק אותי,יכול להקפיא אותי...
כן כן
מכירה את כל פילוסופיית ה : " את לא יכולה לתקן את כל העולם,אל תתיימרי גם-זה לא חלק מתפקידך בעולם הזה.."
אבל מה לעשות שמבט אחד על שלושת הדודים שלי שכבר נושקים לגיל 60 יושבים שותקים סביב שולחן בחתונה שמחה??
רגע כזה יכול להפוך את הלב שלי לאדמה בוצית שאני שוקעת בתוכה ולא מסוגלת לצאת ממנה...
יש דברים שיכולים לקרוע אותי.
בו זמנית יש רגעים שאני מסוגלת להכיל את הכאב סלאש עצב סלאש צער בתוך בועה עמידה של שמחה וחיוכים....
כשהם מעורבבים יחד-עולם הכאב שלי ועולם השמחה אני הופכת את הכאב לנתינה...
מכניסה שמחה-גם כשבפנים הכי עצוב.
כן,ליצנית שכמותי...
אני אוהבת את החיים
על כל הגוונים שלהם
אני אוהבת את החיים.
סטו?
לפני 18 שנים. 31 בינואר 2006 בשעה 20:24