מבבלגת לעצמי את השכל

אפור בחוץ וקר....
יושבת בכיתה....,מביטה אל החלון,רואה אותן עפות..נודדות להן...מחפשות מקום חמים יותר...,להקות להקות,כולן כמו ענן אחד,לכל קבוצה יש מנהיג....,בלופ! חוזרת ללוח,מתאימה את הנהוני ראשי לקצב מילותיו של המרצה...,בלופ! חוזרת לחלון -הפעם לחלון דמיוני...רואה אותו שוכב על מיטתי ,מחויך...מחייכת לעצמי... מריחה את ידיי -אולי הותיר את ריחו עליהן....בלופ! מתעוררת לכיתה,יושבת על כסא,מביטה על עצמי מלמעלה...ילדה עם שכבות של חצאית,צעיף חורפי ותוהה לעצמי איזו צוענייה אני היום...
מחכה להגיע הביתה...,רעבה..<לא לא רעבה כזאת>,רעבה לאוכל חם שבישלתי אתמול...
מגיעה הביתה,פותחת את הדלת,החתול מקבל את פניי..מגרגר....זו הדרך שלו לומר לי "הו בעלת בית יקרה...איפה היית כל היום?? חיכיתי לך עם תקתוקי שעון הגעגוע שלי"...
מורידה את התיק,...
מריחה את הבית שלי...ריח קטורת קלוש שעוד מפוזר לו בחלקיקיו הקטנטנים עוד מהלילה שהיה
שורר שקט...
ניגשת לחדר....
מדליקה את האור-רק בכדי להעלים את הדממה החשוכה....
ניגשת למוזיקה שלי....ממממ....תוהה לי באיזה מוד אני... -דווקא מתאים לי שבילי הולידיי תופיע על במת התווים באוזניי עכשיו...קדימה play !
אוכלת....
נהנית לי מחברתי....
מורידה את החצאית...
השיער כבר פזור...ובילי רק בשיר השלישי שלה..
ואני בהתנצלות מנומסת אומרת לה שהיא תאלץ להמשיך את ההופעה בפעם אחרת.
ושוב...ניגשת לדיסקיה שלי...הפעם במטרה ברורה ונחושה.....
קצב.... קצב...ועוד קורט ענקי של קצב....
מדליקה לי נר...
נעמדת מול המראה ומתחילה...
מחייכת לעצמי- "אהלן sera מה קורה איתך? התגעגעתי אליך..."...המראה מדברת אליי?
מי זו שעומדת בתוכה? מה היא עושה שם בתוך??
והנה,הקצב אט אט מתחיל....עולה במדרגות אינסופיות,נסנה כמו קן של נמלים....לאט לאט מרכיב פיסה ועוד פיסה...
מתחילה להתמזג איתו...
מתקרבת לדמות שבמראה,שולחת יד,מלטפת,ושוב מחייכת...,אני אומרת להיא שבתוך המראה שהיא צריכה לישון,העיניים שלה ניראות עייפות,אבל היא בשלה,כבר נטרפה ע"י המוסיקה,לא זזה משם...
ואז..אני מחליטה להצטרף אליה,כן,להיא שבמראה<אפילו שהיא עייפה>..ושתינו מתחילות לנוע,תנועות עדינות,נשיות...
הידיים מתרוממות,מזדחלות לצדדים,הראש גם רוצה,אבל הוא מצהיר שהוא יזוז בעדינות-כי בכל זאת-הוא ראש...,והשיער שמחמם את "אדון ראש" נענה לבקשתו ומלטף אותי עד אגני...
הבטן....גם שלי וגם שלה זזה בצורה מתואמת..כמעט מושלמת...
אני אומרת להיא שבמראה-וואו,כמה את יפה כשאת רוקדת...ממש ילדה אישה...
והעיניים,העיניים..
העיניים..
מרצדות,לא עוזבות את חברתי שבתוך הדבר הזה שנקרא מראה..
מתבוננות,חוקרות....שותות כל תזוזה,כל תנועה ולו הקטנה ביותר...,והן לוחשות לי בשקט בלאט בלי שאף אחד שומע <גם לא ההיא שם שבתוך המראה> "תסלחי לי על הבהיה,אבל זה מחזה שאני בקושי רואה,אני חייבת למצות אותו עד כלות"..
ואני מחייכת אליהן-והן כבר לא כ"כ עייפות...הן עכשיו מאירות...
והמוסיקה סוחפת..
כמעיין המתגבר...
הכל זז...
הקירות רוקדים סביבי,הוילונות שמחים,המיטה צוהלת,ואומרת שגם היא הייתה רוקדת-לו רק יכלה ..
ואז הם מתחילים...
הדגדוגים...
שמתפזרים בעורקים...
בורידים...
הנשימה...הנשימה מתמלאת...
אני..
אניייייי
חיהההההההה