מבבלגת לעצמי את השכל

כמה קשה.
באמת.
יש דברים שכשהם נכנסים לזיכרון של הלב,גם עקירה כירורגית לא תוציא אותם.
מורפיום יכול להשכיח אותם לכאורה,אבל כשההשפעה שלו חולפת הזכרון צף כמו בקבוק פלסטיק במים.
זה לא משנה מה אעשה,הוא תמיד יזכיר ללב שלי כמה כאב,כמה אכזבות,כמה שבירות אמון,כמה הלב אהב. אותו.
מה ,זה באמת ככה ? זה באמת?
ואולי אני מוכרת לעצמי פאקינג סיפור מסגרת?רק בכדי למסגר את הלב שלי מפגיעות חדשה ולא מוכרת?
מה יהיה איתך יבן זונה! מה???
בא לי לצרוח. בשקט רועש.
רגעים
מחר בבוקר הם יחלפו ואהיה יותר צלולה ושפויה.
ויסקי לפעמים עושה פורפור לנפש.
*
למה אני מחפחדת להגיד לו שאני אוהבת אותו? שלא הפסקתי לאהוב?
למה אני לא מודה בפני עצמי שאני בכלל לא אוהבת אותו. שזה זכרון בסה"כ.
זכרון נושן בסה"כ.
הלב מסרב להבין.
הלב רוצה להוכיח אחרת. ואולי זה האגו. עוד לא החלטתי.
*
יום של תובנות,כ"כ הרבה תובנות.
שאתם לא מבינים בכלל.
מי שלא מכיר אותי באמת לא יבין את הסיפור שאני מנסה לכתוב כבר רבע שעה ולא יוצא פשוט.
אז אני פשוט אסתום ת'פה,כי זה מה שמגיע לי עכשיו.
סתומה.