המנטליסטית

בעוד שבועיים מסתיים מינוי הזהב שלי,  ואני לא מחדשת אותו. 

צעד ראשון בגמילה מהאתר הזה, שלצד קומץ הכרויות נחמדות הניב בעיקר מפחי נפש ותסכול וגרם לי לדעה ירודה במיוחד על נשלטים וגברים.

את האנשים שאני מוקירה אמשיך לקרוא בפורומים ובבלוגים שלהם. 

הייתי פורשת הרבה קודם אילו היתה פלטפורמה חלופית. אני חברה בקבוצת שליטה פייסבוקית שלא קורה בה יותר מדי, ומה שקורה טוב אך במעט מזוועות הכלוב.

בקיצור, זו התחלת הסוף. וטוב שכך. It's been a long time coming  

מה לא ברור בפרופיל שלי ובמשפט שפנייה לא לפי ההנחיות לא תיענה?

איך זה שכולם ללא יוצא מהכלל ממשיכים לפנות אליי בהיי, מה שלומך, ברוכה הבאה? כאילו  אם אתה לא טורח לקרוא פרופיל והפניה לפוסט קצרצר שמסביר כיצד לפנות אליי, כמה רציני או איכותי אתה יכול להיות?

חמש עד עשר פניות ביום, ואף לא אחת לפי ההנחיות. הו, הייאוש.

והכי גרועים הם החמודים האלה שמנסים לגלגל את זה עליי. 

בעצם לא. אלה שמצקצקים בלשונם על מי שפונה לא לפי ההנחיית ומציעים את עצמם כפיצוי למרות שהם כבר הוכיחו את עצמם כלא רציניים בעליל. את אלה אני חוסמת.

בקצב הזה אני סוגרת את הבסטה ומציעה את הבלוג להשכרה. ☺️

פניות באדומות כמעט אין, ואלה שיש לא שוות התיחסות.

פניות בצ'אט לא חסרות, אבל אף לא אחד מהפונים קרא והפנים את הפרופיל. כתוב בו איך לפנות אליי, ולא, "היי המלכה" או "סשן?" אינן דרכי פניה שאני טורחת לזכות בתשובה.

נואשתי מלמצוא נשלט קבוע. מסתפקת בלמצוא סיפוק מיידי פעם בשלושה ארבעה שבועות, כשהרעב תוקף והסטנדרטים יורדים. לפחות את זה אני מצליחה להשיג. 

כלוב עצוב. כלוב עלוב.

לא חשוב.

יותר מדי זמן לא היה לי סשן. 

בא לי מישהו מתמסר ומפנק. 

בא לי מישהו. 

בא לי. 

אתה בא? 

מאחר שאין פה עודף שולטות, אני נתקלת בנשלטים בלאי שמיצו את המאגר, ומנסים את מזלם שוב. 

לרוע מזלם  יש לי זכרון מצוין, ואני גם מתעדת אותם בפוסטים בבלוג. 

מאתמול אני מקבלת הודעות אדומות מאחד כזה. אחרי רצף התעלמויות הבנתי שזה לא ייגמר מעצמו. לא התעצלתי, מצאתי את הפוסט שכתבתי עליו בזמנו, ושלחתי לו קישור.

כמובן שזה לא הרתיע אותו. הוא מבין ומקבל, הוד אידיוטותו, אבל היה חיבור מעולה ויש כימיה מצוינת, והוא מבטיח להוכיח שהוא רציני.

כתבתי לו שגם אם יהיה האדם האחרון עלי אדמות זה לא יקרה.

והנה הפוסט שכתבתי עליו. 

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=705648&blog_id=79715

תמות. לבד. בייסורים  תודה מראש. 

כשאתה פונה אליי, מתעניין בי, מקבל מספר טלפון, מדבר איתי בטלפון פעמיים באותו יום, אני חושבת שאולי אתה סבבה. 

ואז, כששנינו בצ'אט במשך שעה פלוס ואתה לא מתייחס, אתה מראה לי שסבבה אתה לא. 

אני מנסה לבנות קשר שמבוסס על אמון. אמון נרכש דרך עקביות. אתה אמור לרצות את זה לא פחות ממני. וכבר כתבתי פה כמה וכמה פעמים שאמון שנשבר אי אפשר לאחות. 

ואז  כשאתה נשאל לפשר ההתנהגות שלך, אתה עונה בשאלה. תמיד מצופה ממני להגיד שלום כששנינו בצ'אט?

ברצינות?

יאללה ביי.

ואז כמובן מתחילות ההתנצלויות. קודם הכחשה, ואז התנצלות וחוסר אמון שבגלל פדיחה אחת אני מתהפכת עליך.

חמודים, גם אם לא הייתי שולטת שאתם אמורים לכבד עד להעריץ, זה לא היה עובר. 

מה למדנו היום, ילדים? לא לשחק באש. כי אז תישרפו אצלי. וכנראה שגם באש הגיהנום. 

כשלומדים לסנן, כמעט כולם נופלים. כולם בעצם. 

לאחרון הסברתי שאני צריכה להרגיש ביטחון, ושהוא צריך לשאול אותי שאלות על עצמי כאדם.

הסיט את השיחה לכיוון מיני. 

אמרתי לו שביטלתי פגישה עם מישהו כי הוא לא ידע לומר לי במה אני עובדת. 

לא עזר. לא שאל אותי במה אני עובדת. יותר ברור מזה? 

איחלתי לו הצלחה ויום נעים.

ברצינות, אנשים. מה לא בסדר איתכם? כותבים לכם מדריך הוראות ואתם עדיין מצליחים לפשל?

עצוב.

לפניו היה מישהו שפנה בהיי מלכה. לא עניתי. מלכה שלום. לא עניתי. בפעם השלישית שאלתי אותו למה הוא לא פונה לפי ההנחיות. תשובתו: כי הלינק לפוסט שמפרט איך לפנות אליי לא נפתח בלחיצה, "אז זאת לא אשמתי".

חסמתי. 

אתמול מישהו פנה אליי בווטסאפ. דיברנו בעבר. לא הבשיל אז לפגישה. אמרתי לו שאני עסוקה ושידבר איתי מחר, כלומר היום. לא פנה אליי היום. 

טוב שכל זה קורה לפני שאני מסכימה להיפגש איתם. חוסך הרבה עגמת נפש. מצד שני, יואו  איזה מתיש זה לסנן ולפלטר. מרגישה כמו מנהלת משאבי אנוש שמקבלת מאות קורות חיים ולא מוצאת שום מועמד מתאים לתפקיד. 

על הגב, עם פלאג בתחת וקונדום. ידיים לצד הראש ופיסוק קל.

על ארבע, עם פלאג בתחת וישבן מונף, כשהשוט עם הקצה הרחב מונח לידך. אף הגה כשאני מצליפה בך וצובטת לך את הישבן.

משתופף בקצה המיטה, ראש למטה ולשון מוכנה. אה, וכמובן שפלאג בתחת. כשתרד לי כמו שאני אוהבת, אני אלטף לך את השיער ואגיד לך שאתה ילד טוב. 

על הרצפה על הברכיים, עם פלאג, נו, כמה פעמים צריך לומר לך. הדילדו על המיטה. אחרי שתעסה לי את הדגדגן תחדיר לי את החלק המעוגל ותמצוץ את החלק השני. אני אשען לאחור על המרפקים ואאנק בהנאה.

ככה אני רוצה אותך, חמוד. בדיוק ככה. 

בפרופיל שלי יש הפניה לפוסט בבלוג שמסביר איך לפנות אליי. 

אחלה דרך לסינון. מי שמתעלם ופונה אליי בהיי או המלכה ושאר דרכים מסונן ישר כלא רציני, לא משקיען, ובמקרים הבודדים שטרחתי לענות, גם כדביל מושלם. 

כמובן שאלה רוב הפונים. 

וגם מי שפונה לפי ההוראות מתעצל וכותב שהוא התחבר למשהו הכי גנרי וכללי בפרופיל שלי, כמו לאהבה שלי לשליטה  נו שיט, שרלוק. קיבלת עזרה מהמורה בכיתה הטיפולית או שהגעת לזה לבד בכוח המוח? 

העיקר שמצאתי מסננת יעילה. כי ברצינות, כמה אפשר? 

חופש עכשיו, ואני שורצת בכלוב יומם וליל.

מדברת עם אנשים, קובעת דברים, נפגשת. 

תחושת אי נוחות. קשה לשים את האצבע. 

בינגו. ירד האסימון. 

קשה לי לכתוב את זה, אבל חשוב. יש לי פחד עצום מדחייה. מילא כשאני שולחת תמונה ומקבלת לא, זה בקטנה. אבל אחרי שחשפתי את גופי וחלק גדול מנפשי בסשן, והצד השני, שעד הסשן היה הכי נלהב, פתאום מתקרר, התחושה איומה. משהו בפנים, באזור הבטן העליונה, נצבע באפור מוות. וכל יישותי מתכנסת סביב האפור הזה לכמה שעות. 

דחו אותי. ראו אותי כפי שאני, וזה לא מספיק טוב. אני לא מספיק טובה. וכל השריטות מתחילות לגרד. אני לא מספיק מושכת. לא מספיק שולטת. לא מספיק משהו שאני אפילו לא יודעת מהו. 

עכשיו, זה עובר. ואני יודעת שברוב המקרים זה כי החיבור לא עבד, לא כי אני לא מספיק איקס או וואי. 

אבל הפחד שורט, וזה נהיה אבסורד. מרוב רצון להגן על עצמי ושהסשן יהיה מוצלח לנשלט, אני נאטמת ולא נותנת לעצמי להשתחרר, וחלק גדול ממטרת הסשן, שהיא הנאה עבורי, הולך לאיבוד. וכמובן ככל שאני עצורה יותר, הסשן טוב פחות. 

לכן שיניתי את הפרופיל שלי היום ואיתו את דרך ההתנהלות שלי. זה מוזר, אבל כדי למצוא נשלט קבוע לקשר מבוסס שליטה, אין מנוס מלעבור דרך הקטע הרציני. המייגע. החיבור האישיותי. שיחות יומיומיות בווטסאפ ובטלפון. לא כי בסופו של דבר זה יהיה חלק מהקשר. הקשר יהיה מבוסס סשנים בעיקר. אלא כדי לצמצם את מספר השעות שבהן אני פגועה, עצובה, אפורה וכואבת. 

הבינו, נשלטים יקרים. שליטה היא לא מכניקה. ומנטליות נבנית מהיכולת שלכם להתחבר אליי ושלי להתחבר לראש שלכם. היא נבנית לאט ובהדרגה. אין קפיצת דרך. במיוחד אם אתם נשלטים מנטליים ולא פיזיים. 

אם שוחחנו, החלפנו תמונות, תיאמנו ציפיות, סייברנו, קבענו לעוד שבוע, זה עדיין לא אומר שיהיה סשן טוב. אתם משלים את עצמכם. אתם צריכים לגרום לי להרגיש הכי בטוחה בעולם. לדבר איתי כל יום. לעבוד. אחרת תתאכזבו שמישהי שאתם בקושי מכירים לא הצליחה לחדור לנימי נפשכם, ולא תרצו סשן שני. שזה נאיבי כשלעצמו, כי סשן שני תמיד טוב יותר, והרביעי בכלל. כשמכירים ומפדבקים ומשפצרים. אבל ציפיות לא ריאליות נדונות לאכזבה.

בברכת כחול, ירוק, אדום וצהוב, אבל לא שחור לבן והכי לא אפור, 

מנטה