חופש עכשיו, ואני שורצת בכלוב יומם וליל.
מדברת עם אנשים, קובעת דברים, נפגשת.
תחושת אי נוחות. קשה לשים את האצבע.
בינגו. ירד האסימון.
קשה לי לכתוב את זה, אבל חשוב. יש לי פחד עצום מדחייה. מילא כשאני שולחת תמונה ומקבלת לא, זה בקטנה. אבל אחרי שחשפתי את גופי וחלק גדול מנפשי בסשן, והצד השני, שעד הסשן היה הכי נלהב, פתאום מתקרר, התחושה איומה. משהו בפנים, באזור הבטן העליונה, נצבע באפור מוות. וכל יישותי מתכנסת סביב האפור הזה לכמה שעות.
דחו אותי. ראו אותי כפי שאני, וזה לא מספיק טוב. אני לא מספיק טובה. וכל השריטות מתחילות לגרד. אני לא מספיק מושכת. לא מספיק שולטת. לא מספיק משהו שאני אפילו לא יודעת מהו.
עכשיו, זה עובר. ואני יודעת שברוב המקרים זה כי החיבור לא עבד, לא כי אני לא מספיק איקס או וואי.
אבל הפחד שורט, וזה נהיה אבסורד. מרוב רצון להגן על עצמי ושהסשן יהיה מוצלח לנשלט, אני נאטמת ולא נותנת לעצמי להשתחרר, וחלק גדול ממטרת הסשן, שהיא הנאה עבורי, הולך לאיבוד. וכמובן ככל שאני עצורה יותר, הסשן טוב פחות.
לכן שיניתי את הפרופיל שלי היום ואיתו את דרך ההתנהלות שלי. זה מוזר, אבל כדי למצוא נשלט קבוע לקשר מבוסס שליטה, אין מנוס מלעבור דרך הקטע הרציני. המייגע. החיבור האישיותי. שיחות יומיומיות בווטסאפ ובטלפון. לא כי בסופו של דבר זה יהיה חלק מהקשר. הקשר יהיה מבוסס סשנים בעיקר. אלא כדי לצמצם את מספר השעות שבהן אני פגועה, עצובה, אפורה וכואבת.
הבינו, נשלטים יקרים. שליטה היא לא מכניקה. ומנטליות נבנית מהיכולת שלכם להתחבר אליי ושלי להתחבר לראש שלכם. היא נבנית לאט ובהדרגה. אין קפיצת דרך. במיוחד אם אתם נשלטים מנטליים ולא פיזיים.
אם שוחחנו, החלפנו תמונות, תיאמנו ציפיות, סייברנו, קבענו לעוד שבוע, זה עדיין לא אומר שיהיה סשן טוב. אתם משלים את עצמכם. אתם צריכים לגרום לי להרגיש הכי בטוחה בעולם. לדבר איתי כל יום. לעבוד. אחרת תתאכזבו שמישהי שאתם בקושי מכירים לא הצליחה לחדור לנימי נפשכם, ולא תרצו סשן שני. שזה נאיבי כשלעצמו, כי סשן שני תמיד טוב יותר, והרביעי בכלל. כשמכירים ומפדבקים ומשפצרים. אבל ציפיות לא ריאליות נדונות לאכזבה.
בברכת כחול, ירוק, אדום וצהוב, אבל לא שחור לבן והכי לא אפור,
מנטה