|
|
|
שוחחתי עכשיו בצ'אט ובווטסאפ שעה עם מישהו לפני שהוא נזכר לציין שלא עומד לו כשהוא נשלט.
כתוב לי בגבולות כאלה שלא רוצים סקס.
נראה לי שאני צריכה לעבור עם כל מי שפונה אליי על הפרופיל שלי סעיף סעיף ולוודא הבנה והפנמה פלוס חתימת נוטריון ואישור מההורים.
פה עדיין אור. אז לילה אור לכולם.
קשה לי להישאר זועמת ורועמת כשאני בחופשה חלומית בחו"ל.
צפון אירופה. קריר ונעים.
ארכיטקטורה מגוונת ומהממת מימי הביניים ועד לבניינים מודרניים, כולל כל מה שבאמצע.
מקומיים נחמדים, דוברי אנגלית טובה במבטא חמוד, שנראים בדיוק כמו שאני אוהבת: בלונדינים, חלקים, רזים ונעריים. לא נמוכים אמנם, אבל אף אחד לא מושלם.
אוכל צמחוני וטבעוני מגוון וקוסמופוליטי. לא זול, אבל בהחלט לא יקר ומאד טעים ואיכותי.
חסר לי רק עיסוי טוב ועדין לכפות רגליי הדואבות אחרי יומיים של הליכה נמרצת בעיר. אז אם מישהו נמצא באזור טאלין, השמע קול. 😊
היי
היי
ממצב (ככה, בלי סימן שאלה או הפרדה לשתי מילים)
הכל טוב.
לפעמים זה מה שלומך במקום ממצב. התשובה זהה. הכל טוב.
מה עושה (כי סימני פיסוק או שיחות עומק זה לחלשים).
כלום. (מה אני עושה? מכלה את זמני בצ'אט בשיחות חסרות תוחלת).
...
נגיע לאנשהו מתישהו?
ארס ארס מיטפטף.
פנה אליי בצ'אט מישהו. לא נשלט. פוליאמורי כמוני. קשקשנו והיה נחמד. החלפנו חוויות פתיחת יחסים. עברנו לטלפון. קשקשנו והיה נחמד. 4 שעות.
למחרת רק שלוש שעות.
ככה כמעט שבוע. קבענו להיפגש אבל לא יצא ביום שתכננו. קורה.
ואז נפילת מתח. יום אחד הוא יוצר איתי קשר לקוני רק בעשר בערב. למחרת אני שולחת הודעה ונענית אחרי שעתיים.
אמרתי לו, תקשיב. לא נעים לי ככה. לא חייבים לדבר שעות כל יום, אבל איזושהי עקביות כן. אמר צודקת.
מאז הדרדר. שיחות ווטסאפ במרווחים של 5 דקות בין תגובה לתגובה. העלמות מהצ'אט באמצע שיחה.
יאללה, ביי.
שבועיים שקט, ואז לפתע, המדור לחיפוש קרובים. בצ'אט, בווטסאפ. מה איתך, מה חדש, אני מתגעגע לשיחות שלנו.
אני כבר לא בעניין, חמוד.
למה?
הסברתי.
את צודקת. נלחצתי. והקרנתי ההיפך.
אז מה אתה רוצה ממני עכשיו? ששוב אהיה זמינה כשמתאים לך ואחכה לך שעות וימים כשאתה עייף או לחוץ?
את צודקת.
אני יודעת שאני צודקת. רק איך זה עוזר לי בדיוק?
שתהיו בריאים.
כמה אופטימי סלאש מטומטם אתה צריך להיות כדי לשים תמונה של פוט פטיש ליד הכינוי שלך, לספר בהרחבה בפרופיל שלך על חיבתך היתרה לפוט פטיש ולפנות למישהי שכתוב לה בגבולות פוט פטיש?
תגובתו של הברנש לשאלתי איך הוא חשב שזה יסתדר: "כי הכל אפשרי אולי?"
אם הכל אפשרי אולי, אפשר אולי בבקשה יום אחד, 24 שעות, שבו אקבל רק פניות נעימות ומכבדות? לא, הא?
עובדת מצוין לשני הכיוונים.
היצורים הדוחים שמתעלמים ממה שכתוב לי בפרופיל זוכים לחסימה. לחיצה קלילה על כפתור ההתעלמי, והופה. ביי ביי.
כנ"ל לגבי הבבונים שרוצים שאני אשלוט בהם בתנאים שלהם תוך התעלמות מהגבולות שלי. וכשהם מקבלים תשובה שלילית, מתחילים לתקוף. למה אני לא נחמדה, למה אני מדברת לא יפה. התעלמי.
ואחרונים ולא חביבים, אלה שיש להם מה לומר לי על האירועים האחרונים, המסגבירים והיועצים. התעלמי. פוף. אין אתכם יותר.
עדיין מתעבת את כולם. לפחות את כל מי שיש לו כרומוזום Y. אז בלי לייקים ובלי תגובות, בבקשה.
כולכם אכזבתם.
כל מי שבדרך כלל עושה לייק או מגיב והפעם התעלם.
כל מי ששואל אותי מה קרה ואז משתמש בזה כדי לנסות לנצל הזדמנות. כמו צ'יטה שקולטת אנטילופה חלשה.
כל העלובים שלא לוקחים אחריות על חלקם בשבירה שלי. הם בסדר, הם אנשים טובים. הם לא שיקרו, לא הוליכו שולל, לא פגעו.
אני בצ'אט כדי לפגוע. לשרוף גשרים. להשאיר אדמה חרוכה.
תמותו כולכם בייסורים ובהקדם חארות. ולבד. לגמרי לבד.
גברים בכלל ונשלטים בפרט איבדו צלם אנוש. הם כ"כ נואשים שהם יגידו הכל, יבטיחו הכל, ואז כשעובר להם הם מוצאים תרוצים וצידוקים כדי לשמור על הדימוי העצמי השברירי שלהם.
הפוסט נעול לתגובות, ומי שינסה ליצור איתי קשר מסתכן בפריקת זעם עצבנית. תחסכו לעצמכם ולי.
ותמותו. בייסורים. בהקדם.
סאת ייסוריי נגדשה.
כנראה שאלוהים נהנית להשתעשע בי.
תמיד אותו הדבר. תמיד נראה שהפעם כן, ובסוף לא. חומות ההגנה נבנות וקורסות, החפיר מתרוקן מהמים, הצלפים מגלים שתחמושת אין.
ואני נופלת. מגבוה. מהצריח הכי גבוה. היישר על החוד המשונן ביותר בגדר. אותה גדר שבניתי כדי להגן על עצמי.
לא עוד. יש לי יותר רקמת צלקת מעור בריא והכאב בלתי נסבל.
עד להודעה חדשה, אני הייתי
מנטה
אתמול נפגשתי עם נשלט צעיר בתחילת דרכו. חששתי מאד מהפגישה בגלל הפרשי הגילאים והניסיון בינינו. הייתי בטוחה שמשטרת הצניעות ויצחק קדמן בדרך אליי עם צו מעצר. ובכן, הם כנראה הגיעו לכתובת הקודמת שלי.
נפגשנו בפאב קרוב לבית שלי, וסיכמנו שאחרי 20 דקות נחליט אם ממשיכים אליי או שכל אחד הולך לדרכו.
הוא היה כ"כ חסר ביטחון וחמוד. איך שראיתי אותו הייתי בעניין. בדיוק הטיפוס שלי. 1.70, בלונדיני, עיניים בהירות, דק גו ונערי. כשיצאנו מהפאב הגענו לצומת. עכשיו אתה מחליט, אמרתי לו. האם אתה ממשיך ישר לרכב שלך או פונה שמאלה לרחוב שלי. הוא לא טוב בהחלטות. הוא רצה שאני אחליט. אני הולכת לדירה שלי, מן הסתם, אמרתי. ואני? הוא שאל, גור חמוד וחסר אונים. אתה הולך אחריי, הודעתי לו וצעדתי במגפיים גבוהי העקב שלי באופן שהוא הגדיר אח"כ כהליכה דומיננטית את עשרים הצעדים לבניין שלי.
כל דבר שעשינו היה לו חדש, ראשוני והעתיק את נשמתו. מההתחלה, בפאב, כשלקחתי את ידו והנחתי עליה את שלי ואמרתי לו שיירגע ושהכל יהיה בסדר, הוא הרגיש חלש וחסר אונים מולי, אבל גם עטוף ומוגן. הוא ציית לי ללא עוררין, גם אם לפעמים נזקק לכמה שניות כדי לאזור אומץ. הוא היה נבוך מכך שעמד לו ושהוא התבקש לעמוד מולי כך. אני ניזונה מהמבוכה הזו, מאי הידיעה של הפרטנר מה הולך לקרות כעת. נהנית להיות זו שבשליטה. שמכתיבה.
כל הזמן הדגשתי בפניו שהוא זה שקובע את הגבולות, שאני לא רוצה להתקדם אתו מהר מדי ולעשות לו טראומה. אבל הוא הפתיע אותי. ביקש לראות את הקולר ולהתנסות בענידה שלו. גם אני הפתעתי את עצמי. למרות שהייתי מגורה טילים, לא דחפתי לסיפוק מיני שלי ונותרתי לבושה. הוא כל הזמן השתאה כמה חלש וחסר אונים הוא מרגיש מולי, עד כמה המגע שלי בגוף שלו הרטיט אותו. ליטפתי, סטרתי, הפלקתי, צבטתי, מחצתי, שרטתי, ובאמצע היתה המון רכות וחמלה.
בסלון הוא היה כלבלב.
בחדר השינה הוא היה שפחה. דיבר בלשון נקבה. קראתי לו כוסית והתיחסתי לאיבר שלו כאל דגדגן נפוח. החלק שהוא הכי אהב היה כשהשכבתי אותו על הבטן ועליתי עליו, מתחככת בו ומאוננת על הישבן שלו.
ואז השעה התאחרה, ואמרתי לו שיש לו עוד 10 דקות.
הוא הביט בי במבט מתחנן, יילל קצת, התחנן לעוד קצת ועוד ועוד. לא הבין איך הוא אמור לצאת מעונג החושים הזה חזרה לתוך הבגדים שלו והחוצה, לעולם. הייתי צריכה להרים אותו וללוות אותו צעד צעד לתחתונים שלו, למכנסיים לנעליים ולחולצה.
אוף, בא לי עוד. זה יעזור אם אתחנן, גבירתי?
הלוואי שיכולתי להיות באמת הכלבלב שלך ולישון למרגלות המיטה שלך או על הספה בסלון, הוא אמר.
החיוך לא ירד לי מהפנים כל הערב. כזה יפה, חמוד, מתמסר ונלהב. Newb. בדיוק מה שקוגרית כמוני צריכה.
אף אד מאיתנו לא גמר, אבל שנינו חווינו הנאה עצומה וגרוי חזק ביותר.
זו היתה אחת מחוויות השליטה החיוביות ביותר שהיה לי העונג לחוות. כן ירבו.
כנראה שמחר ניפגש שוב. תחזיקו לי אצבעות. ואף מילה לקדמן.
אני לא מאמינה בכל מיני מבחנים מקדימים לנשלטים או במשימות. היום חרגתי ממנהגי.
מישהו פנה אליי. שוחחנו. היה אחלה. הוא שאל איך נוכל לשמור על קשר. נתתי לו את המספר שלי. המשכנו לדבר אבל הוא לא שלח הודעה.
ואז הוא אמר שהנייד שלו כבה. והמספר אבד.
דפדפתי אותו הלאה. הודיתי לאלה על מזלי הטוב שאפשר לי לסנן אותו בזמן.
מאז הוא מתחנן לסליחה.
התעלמתי.
היום הוא שוב הפציע. אני כבר רגילה להיות עובדת סוציאלית, ביטוח לאומי ופסיכולוגית במסגרת הכשרתי כשולטת אקסטרודינייר. פתחתי את זה איתו. לא הבטחות ריקות, תגיד למה לא שלחת הודעה. לא התנצלות מעומק הלב סיבה. לא תרוץ.
הוא נבהל. התקדם מהר מדי לטעמו. לא ציפה לזה.
או, עכשיו הגענו לאנשהוא.
ומה יהיה הלאה, כשמשהו לא ייראה לך? שוב תשתבלל ותעלם? הייתי בסיפור הזה יותר מדי פעמים, וזה מרגיש חרא בכל פעם.
ואז אמרתי לו, יודע מה? פתח בלוג וכתוב פוסט על מה שהיה.
פתח. כתב. לא התמודד. כתב שעשה טעות טפשית ולא שמר את המספר.
לא ויתרתי לו. תתקן. תתמודד. תצא רע. חשוב שיהיו פוסטים כאלה בכלוב.
נראה מה יהיה.
