המנטליסטית

עובדת מצוין לשני הכיוונים.

היצורים הדוחים שמתעלמים ממה שכתוב לי בפרופיל זוכים לחסימה. לחיצה קלילה על כפתור ההתעלמי, והופה. ביי ביי. 

כנ"ל לגבי הבבונים שרוצים שאני אשלוט בהם בתנאים שלהם תוך התעלמות מהגבולות שלי. וכשהם מקבלים תשובה שלילית, מתחילים לתקוף. למה אני לא נחמדה, למה אני מדברת לא יפה. התעלמי. 

ואחרונים ולא חביבים, אלה שיש להם מה לומר לי על האירועים האחרונים, המסגבירים והיועצים. התעלמי. פוף. אין אתכם יותר. 

עדיין מתעבת את כולם. לפחות את כל מי שיש לו כרומוזום Y. אז בלי לייקים ובלי תגובות, בבקשה. 

כולכם אכזבתם. 

כל מי שבדרך כלל עושה לייק או מגיב והפעם התעלם. 

כל מי ששואל אותי מה קרה ואז משתמש בזה כדי לנסות לנצל הזדמנות. כמו צ'יטה שקולטת אנטילופה חלשה. 

כל העלובים שלא לוקחים אחריות על חלקם בשבירה שלי. הם בסדר, הם אנשים טובים. הם לא שיקרו, לא הוליכו שולל, לא פגעו. 

אני בצ'אט כדי לפגוע. לשרוף גשרים. להשאיר אדמה חרוכה.

תמותו כולכם בייסורים ובהקדם  חארות. ולבד. לגמרי לבד. 

גברים בכלל ונשלטים בפרט איבדו צלם אנוש. הם כ"כ נואשים שהם יגידו הכל, יבטיחו הכל, ואז כשעובר להם הם מוצאים תרוצים וצידוקים כדי לשמור על הדימוי העצמי השברירי שלהם. 

הפוסט נעול לתגובות, ומי שינסה ליצור איתי קשר מסתכן בפריקת זעם עצבנית. תחסכו לעצמכם ולי. 

ותמותו. בייסורים. בהקדם. 

סאת ייסוריי נגדשה. 

כנראה שאלוהים נהנית להשתעשע בי. 

תמיד אותו הדבר. תמיד נראה שהפעם כן, ובסוף לא. חומות ההגנה נבנות וקורסות, החפיר מתרוקן מהמים, הצלפים מגלים שתחמושת אין.

ואני נופלת. מגבוה. מהצריח הכי גבוה. היישר על החוד המשונן ביותר בגדר. אותה גדר שבניתי כדי להגן על עצמי.

לא עוד. יש לי יותר רקמת צלקת מעור בריא והכאב בלתי נסבל.

עד להודעה חדשה, אני הייתי

מנטה

אתמול נפגשתי עם נשלט צעיר בתחילת דרכו. חששתי מאד מהפגישה בגלל הפרשי הגילאים והניסיון בינינו. הייתי בטוחה שמשטרת הצניעות ויצחק קדמן בדרך אליי עם צו מעצר. ובכן, הם כנראה הגיעו לכתובת הקודמת שלי.

נפגשנו בפאב קרוב לבית שלי, וסיכמנו שאחרי 20 דקות נחליט אם ממשיכים אליי או שכל אחד הולך לדרכו.

הוא היה כ"כ חסר ביטחון וחמוד. איך שראיתי אותו הייתי בעניין. בדיוק הטיפוס שלי. 1.70, בלונדיני, עיניים בהירות, דק גו ונערי. כשיצאנו מהפאב הגענו לצומת. עכשיו אתה מחליט, אמרתי לו. האם אתה ממשיך ישר לרכב שלך או פונה שמאלה לרחוב שלי. הוא לא טוב בהחלטות. הוא רצה שאני אחליט. אני הולכת לדירה שלי, מן הסתם, אמרתי. ואני? הוא שאל, גור חמוד וחסר אונים. אתה הולך אחריי, הודעתי לו וצעדתי במגפיים גבוהי העקב שלי באופן שהוא הגדיר אח"כ כהליכה דומיננטית את עשרים הצעדים לבניין שלי.

כל דבר שעשינו היה לו חדש, ראשוני והעתיק את נשמתו. מההתחלה, בפאב, כשלקחתי את ידו והנחתי עליה את שלי ואמרתי לו שיירגע ושהכל יהיה בסדר, הוא הרגיש חלש וחסר אונים מולי, אבל גם עטוף ומוגן. הוא ציית לי ללא עוררין, גם אם לפעמים נזקק לכמה שניות כדי לאזור אומץ. הוא היה נבוך מכך שעמד לו ושהוא התבקש לעמוד מולי כך. אני ניזונה מהמבוכה הזו, מאי הידיעה של הפרטנר מה הולך לקרות כעת. נהנית להיות זו שבשליטה. שמכתיבה.

כל הזמן הדגשתי בפניו שהוא זה שקובע את הגבולות, שאני לא רוצה להתקדם אתו מהר מדי ולעשות לו טראומה. אבל הוא הפתיע אותי. ביקש לראות את הקולר ולהתנסות בענידה שלו. גם אני הפתעתי את עצמי. למרות שהייתי מגורה טילים, לא דחפתי לסיפוק מיני שלי ונותרתי לבושה. הוא כל הזמן השתאה כמה חלש וחסר אונים הוא מרגיש מולי, עד כמה המגע שלי בגוף שלו הרטיט אותו. ליטפתי, סטרתי, הפלקתי, צבטתי, מחצתי, שרטתי, ובאמצע היתה המון רכות וחמלה.

בסלון הוא היה כלבלב.

בחדר השינה הוא היה שפחה. דיבר בלשון נקבה. קראתי לו כוסית והתיחסתי לאיבר שלו כאל דגדגן נפוח. החלק שהוא הכי אהב היה כשהשכבתי אותו על הבטן ועליתי עליו, מתחככת בו ומאוננת על הישבן שלו. 

ואז השעה התאחרה, ואמרתי לו שיש לו עוד 10 דקות.

הוא הביט בי במבט מתחנן, יילל קצת, התחנן לעוד קצת ועוד ועוד. לא הבין איך הוא אמור לצאת מעונג החושים הזה חזרה לתוך הבגדים שלו והחוצה, לעולם. הייתי צריכה להרים אותו וללוות אותו צעד צעד לתחתונים שלו, למכנסיים  לנעליים ולחולצה. 

אוף, בא לי עוד. זה יעזור אם אתחנן, גבירתי? 

הלוואי שיכולתי להיות באמת הכלבלב שלך ולישון למרגלות המיטה שלך או על הספה בסלון, הוא אמר.

החיוך לא ירד לי מהפנים כל הערב. כזה יפה, חמוד, מתמסר ונלהב. Newb. בדיוק מה שקוגרית כמוני צריכה.

אף אד מאיתנו לא גמר, אבל שנינו חווינו הנאה עצומה וגרוי חזק ביותר.

זו היתה אחת מחוויות השליטה החיוביות ביותר שהיה לי העונג לחוות. כן ירבו. 

כנראה שמחר ניפגש שוב. תחזיקו לי אצבעות. ואף מילה לקדמן. 

אני לא מאמינה בכל מיני מבחנים מקדימים לנשלטים או במשימות.  היום חרגתי ממנהגי. 

מישהו פנה אליי. שוחחנו. היה אחלה. הוא שאל איך נוכל לשמור על קשר. נתתי לו את המספר שלי. המשכנו לדבר  אבל הוא לא שלח הודעה.

ואז הוא אמר שהנייד שלו כבה. והמספר אבד. 

דפדפתי אותו הלאה. הודיתי לאלה על מזלי הטוב שאפשר לי לסנן אותו בזמן. 

מאז הוא מתחנן לסליחה. 

התעלמתי. 

היום הוא שוב הפציע. אני כבר רגילה להיות עובדת סוציאלית, ביטוח לאומי ופסיכולוגית במסגרת הכשרתי כשולטת אקסטרודינייר. פתחתי את זה איתו. לא הבטחות ריקות, תגיד למה לא שלחת הודעה. לא התנצלות מעומק הלב  סיבה. לא תרוץ. 

הוא נבהל. התקדם מהר מדי לטעמו. לא ציפה לזה. 

או, עכשיו הגענו לאנשהוא. 

ומה יהיה הלאה, כשמשהו לא ייראה לך? שוב תשתבלל ותעלם? הייתי בסיפור הזה יותר מדי פעמים, וזה מרגיש חרא בכל פעם. 

ואז אמרתי לו, יודע מה? פתח בלוג וכתוב פוסט על מה שהיה. 

פתח. כתב. לא התמודד. כתב שעשה טעות טפשית ולא שמר את המספר. 

לא ויתרתי לו. תתקן. תתמודד. תצא רע. חשוב שיהיו פוסטים כאלה בכלוב. 

נראה מה יהיה. 

כמו זחל שהופך לגולם ואז לפרפר, כך נשלט הופך מגבר לכלבלב כשהוא חוצה את סף ביתי, ומכלבלב לשפחה כשהוא עובר מהסלון לחדר השינה שלי. 

כלבלב חמוד להוט ונלהב שמקבל ליטוף על הראש כשהוא ממלא פקודות בצייתנות. 

שפחת מין צייתנית, כוסית קטנה שאני מזיינת להנאתי. זו הפאזה שאני הכי אוהבת.

ואז, כשהסשן תם, כל החלקים מתמזגים. 

קסם. 

כולנו אוהבים לחשוב שאנחנו בסדר. גם אלה מאיתנו שמציקים, מעיקים, לא מקבלים לא.

אנחנו לא תמיד מבינים שהתנהגות מסוימת שלנו היא לקויה, אבל כשמשקפים לנו את זה שאנחנו מתנהגים לא יפה, אנחנו מתאפסים על עצמנו.

אחרי שגיליתי שלהגיד לא למישהו לא מונע ממנו להמשיך לנסות, גיליתי את מילות הקסם. שתי מילים: כבד גבולות.

Works like a charm.

אף אחד לא רוצה להיות דוש שלא מכבד. 

והם מפנימים. 

יאי! 

הרבה אנשים חושבים ששולטות חיות בעולם קסום ובשום ונפלא. הן תמיד לבושות תיק תק, מסתובבות עם עקבים, מקבלות שירות מנשלטים על ימין ועל שמאל, יפות, חטובות, צעירות וזוהרות. 

ובכן, לא. 

שולטות הן נשים רגילות. הן פשוט אוהבות לשלוט. ההעדפה הבדסמית הזו לא מקלה על חיינו בשום צורה. עדיין קמות בבוקר, עובדות, חלקנו מגדלות ילדים, שהם השולטים האמיתיים.

שולטת שווה היא, לפחות בעיניי הטרוטות, שולטת שיודעת לשלוט ונהנית מכך. כל המסביב זה חרטא. איך היא נראית או מתלבשת,  בת כמה היא, מה היא עושה, היכן היא גרה ועם מי, כל זה לא הופך אותה לשולטת טובה. הקשיחות והרכות כשצריך, ההכנעה, היכולת להביא נשלט הכי למטה, לגרום לו לציית, להתחנן. זה העיקר.

וזה מנותק מכל משתנה אחר. 

נכתב מהעבודה שבה ננעלתי בטעות, מחכה לחילוץ שיגיע תוך שעה מינימום. מצב כזה של חוסר שליטה לא היה לי הרבה זמן. לפחות יש לי בלוג לפרוק בו. 

במרפאת השיניים שלי יש רפלקסולוגית. אתמול הייתי שם לטיפול כירורגי, והיא טיפלה בי במקביל. לא יאומן עד כמה זה מקל על הטיפול, מה גם שמדובר באשת מקצוע מדהימה ששיחררה לי פעם צוואר תפוס בלי לגעת בו. 

בעודה לוחצת ומעסה, חשבתי כמה בא לי עיסוי כף רגל מסוג אחר. מנשלט צייתן, משחק מקדים. חזרתי הביתה בהחלטה שהערב זה קורה. זה דרש קצת השקעה, אבל בשבע וחצי התייצב אצלי נשלט ראוי וקיבלתי את מבוקשי. 

מה אגיד לכן, רפלקסולוג הוא לא. כפות הרגליים של עונגו, אבל כשהוא עלה מעל לקרסול, הוא עיסה אותי בכזו עוצמה שנשארו לי סימנים בשוקיים וכואב לי.

כמובן שנזעקתי ואמרתי לו לגעת בי יותר חלש ובעדינות. 

אז אני מניחה שהפנטזיה הנוכחית שלי היא רפלקסולוג מתמסר וצייתן עם אצבעות חזקות ועדינות. 

נקרא לה מעשה (מגונה) במעסה. 

כשמישהי אומרת לא, הרבה גברברים חושבים שרמת הקושי של המשחק עלתה לרמת hard to get במקום להבין שזה game over.