כ"כ הרבה שנים אני שולטת, ורק לאחרונה הבנתי כמה דברים.
בתור קינקית לשני הכיוונים, קל לי להבין את ההנאה של נשלטים מדברים שגם אני נהנית מהם כשאני על תקן סאבית. אבל בתור שולטת באישיות ובמהות, לא הבנתי עד החודש האחרון פלוס מינוס את ההנאה שלהם מדברים שעבורי הם הכי לא מהנים.
ההשקעה בעונג שלי. הסבלנות. 45 דקות של עבודה קשה עם הפה והידיים במקביל, בתנוחה לא נוחה. וזה לא רק משהו שהם מוכנים לעשות או לא מעזים להפסיק כי הם צייתנים. הם אשכרה נהנים מזה!
שאלתי מה ההנאה בזה. התשובה שקיבלתי היא שהתגובה שלי, האנחות, התזוזה של האגן, מהווה פידבק חיובי. הם מרגישים גאווה שהם מצליחים לגרום לי להפיק תגובות כאלה.
ההנאה בלרצות. המאמץ הכביר שהם מוכנים להשקיע רק כדי לקבל תודה, מילה טובה או ליטוף קצר.
ההנאה מכך שאני משתחררת, יצירתית, אסרטיבית ודורשת. אגב, גם גברים ונילים שצעירים ממני אומרים שזה מה שמושך אותם אצל נשים מבוגרות. אתן יודעות מה אתן רוצות ולא מפחדות לבקש את זה.
מה שאולי הכי קשה לי להבין זה הנכונות לתת לי שליטה בגמירות שלהם. להתאפק כשהם חרמנים ומגורים ברמה של לגמור תוך שתי דקות. אני בחיים לא הייתי מסוגלת. במיוחד כשזה גורף ולא רק בפגישות שלנו, כשאני יכולה לפקח עליהם.
אני מניחה שזה ביטוי לצורך שלהם להתמסר, לציית, ולהרגיש שיש להם בעלים. שולטת. מישהי שהם הפקידו בידיה את המפתחות. מסרו לה את המושכות. צורך פנימי עמוק. והיא מחליטה. גם כשההחלטה שלה מענה, קשה, מאתגרת. גם כשהיא אומרת שלא, היום לא תגמור. ומרשה להם לגמור רק בזמן מסוים בתנוחה מסוימת, לא נוחה ומשפילה.
בכל פעם שאני מרהיבה עוז לקחת את זה צעד אחד רחוק יותר, בזהירות ובדחילו ורחימו, אני מגלה עד כמה הצד השני מוכן לזה, רעב לזה, רוצה את זה וזקוק לזה.
וזה מעיף אותי. מבעיר בי אש זרה. פיזית ומנטלית. רוצה ללחוץ על הגז עד שאעבור את המהירות המותרת, שהאוטו יזעק לרחמים.
מחשבות שעוברות בי ואולי אבצע, אבל קשה לי כי אני אדם טוב ומתחשב ואלה דברים לא מתחשבים: לצוות עליו להגיע אליי כל לילה ב-23:30 ולחכות לי ברכב עד חצות. לפעמים לשווא. לפעמים ארד להגיד לו שלום או לתת לו קצת יחס. הוא לא יידע מראש.
לתת לו לסדר את הספרייה לפי סדר מסויים. נניח שם המחבר. אקציב לו זמן. דחוק אבל אפשרי. בזמן הזה אני אצפה בטלוויזיה. וכל כמה דקות אפריע לו. אשלח לו הודעה לבוא. להביא לי מים. לשאול שאלה.
ואז, כשהוא יסיים, אבוא לחדר, ואעיף את כל הספרים לרצפה.
עם הרגליים אערבב אותם. ואגיד לו מילה אחת: שוב.
אפשר גם עם לנקות את הרצפה, ואז לפורר עליה ביסקויט.
והכי הכי, אבל זה באמת עוד רחוק ודורש המון מחשבה, עדינות, הסכמה ולוגיסטיקה: פורסד בי.
איך חיים עם הדיסוננס הזה? אשמח שתסבירו לי.
