בהמלצת פרלין, התחלתי לקרוא את הבלוג של herboytoy, שמתאר יחסי שליטה אקסטרימיים - לפעמים מדי, בעיניי - מנקודת מבטו.
ואני מוצאת את עצמי מפנטזת על דברים יותר ויותר קיצוניים מחד, וחד היא מילת המפתח פה, ומבולבלת (שוב!) מאידך.
הצד האחד הוא שככל שהפרטנר יותר צייתן וכנוע, הוא מוציא ממני יותר רשעות. אני מרגישה יותר חופשיה להיות מתנשאת, משפילה, מכאיבה, קצרה, חדה ומענישה. המשוואה היא הצייתנות שלו שווה תחושת נינוחות וחופש שלי, ולחרדתי, מה שמרגיש לי חופשי ונינוח זה להתעלל גופנית ומנטלית. לא משנה שהיית ילד טוב ועשית כל מה שאמרתי מייד ובאופן מושלם, כולל דברים שקשים לך, שדורשים התגברות ואיפוק. זה רק גורם לי לרצות לחמוס עוד מהנפש והגבריות שלך. ומהאנושיות שלך, עם כל כמה שמחריד אותי להודות בכך.
רק אחרי שאני גומרת ודעתי מצטללת קצת, אני נהיית אסירת תודה, עוטפת, רכה ואוהבת.
זה מספיק? זה נחשב?
החלק שמבלבל אותי הוא להבין מתי הצורך של הנשלט בהשפלה מתחלף בצורך בחיזוק או במילה טובה, ואיך אני מספקת אותו באופן כן ואותנטי ולא טכני ומלאכותי. הרי בסשן, כשאני נותנת דרור ליצריי האפלים, ואלוהים, כמה הם אפלים, רק בא לי להוריד, לרמוס, לגרום לנשלט להרגיש כמו גרגר אבק, כמו מישהו שלעולם לא יהיה מספיק טוב, שאני עושה לו טובה שאני לא מתיאשת מכמה הוא איטי בהבנה, לא מדויק במילוי הפקודות הברורות שלי, מעבר לכך שהוא יצור נחות לעומתי, העליונה.
איך זה משתלב עם להגיד לו שהוא עושה עבודה טובה? או אפילו שהוא ילד טוב או כלב טוב? זה פריים אוב מיינד שונה לגמרי.
טוב, נראה לי שעניתי לעצמי. כנראה שבלהט החרמנות אני מסוגלת רק להוריד, להשפיל, להעניש, לשדר חוסר שביעות רצון ואכזבה, להיות ההורה הרעיל הזה שהצאצא מנסה לספק בכל כוחו ללא הצלחה. שזה, אגב, מסביר מה השליטה מספקת לי: לא תיקון אלא חילופי תפקידים. הקורבן הופך למקרבן.
אבל אחרי שאני גומרת, ואני מסופקת, אני חוזרת להיות אני. ואני של הצד המואר היא אדם טוב, מכיל, אמפתי, רגיש, אימהי אפילו. מחבקת ומנשקת, מלטפת ועוטפת, מרגיעה ומפיסה סבל. ומאד אסירת תודה לפרטנר על כך שהיה כ"כ מתמסר ושם עבורי. שם אותי במרכז. על ראש שמחתו.
אשמח לקרוא מה החווייה שלכם. מה המקום של המילה הטובה, מתי אתם צריכים אותה, ואיך זה לעזאזל משתלב עם הצורך בהשפלה.
תודה.
