השפה העברית מלאה במילים שיש להן יותר ממשמעות אחת.
הנחה היא הורדה במחיר אבל גם קביעה לא מבוססת מחקרית.
ציפיות הן גם כלי מיטה אבל גם יצירים מחשבתיים שגורמים לנו להתאכזב מרה כשהן לא מתגשמות.
כשיש הקשר ברור, לא צריך להסביר לאיזו משמעות התכוונו. כשאני שואלת בחנות למחירו של מוצר, ושואלת אם אפשר לקבל הנחה, ברור לחלוטין לאיזו משמעות של המילה התכוונתי.
אבל כשאין הקשר ברור, נוצרת עמימות. ולעיתים בני השיח כלל לא מודעים לקיומה. זה מדבר על הנחות לא מבוססות, וזה על הורדת מחירים. ולאף אחד מהשניים אין מושג שהשני לא מבין אותו.
ואז נוצרת אי הבנה ולרוב גם קצר תקשורתי מהסוג שנגמר בריב.
ככה זה גם בכלוב. בכל התחלה של קשר רומנטי, זוגי או מיני בין אנשים, בעצם. אבל במיוחד בקשר בדס"מי. לפעמים אני נדהמת לגלות עד כמה דברים שהייתי בטוחה שהם ברורים וחד משמעיים הם לא כאלה. ולפעמים אני מגלה שהנחות היסוד שלפיהן אני פועלת שונות מאד מאלה של הצד השני.
התוצאה היא שכל דבר צריך להגדיר, להסביר, לבדוק, לוודא. זה מאד מתיש.
מה גם שבחיי היומיום אני מגבילה שיחות עומק למעגל אנשים שמתנהל באופן דומה לשלי. אותם ערכים, בעיקר. בכלוב, אין לי מושג אם מי שאני מתכתבת איתו הוא מישהו מהמילייה שלי או מישהו שכל מה שמשותף לנו הוא הסיווג הטקסונומי שלנו כבני אנוש.
מרוב משמעויות, קונוטציות, עמימות ואג'נדות סמויות, התקשורת נהיית שדה מוקשים.
וכך, בניגוד חריף לפוסט הקודם, במקום שהתקשורת תטען אותי באנרגיה, הודיה, רגיעה, טוב לב מתפרץ ועדנה, אני נהיית טעונה, נפיצה, רגיזה ועצובה. כשזה מצטבר למסה קריטית, אני פשוט מתנתקת ומתכנסת.
התדהמה של הצד השני כשאני חותכת כ"כ גדולה, בהנחה שהיא אמיתית ולא העמדת פנים. חוסר הבנה מוחלט. כמו האכזבה שלי כשאני מגלה שהציפיות שלי לא מתגשמות.
לא רוצה ולא צריכה הנחות. לא עושה הנחות לאף אחד. הציפייה היחידה שלי עוטפת את הכרית שאני שמה עליה ראש כשעייפתי מהכל.
ובאמת שעייפתי.
