אין תקווה, אין מכנה משותף, אין שום תקשורת.
בימים האחרונים הצטברה כזאת כמות של דושיות וסחלה בקרב הפונים אליי, שאני על סף ייאוש. ואם אני מרגישה ככה, אני לא מתארת לעצמי מה נשלטות או נשים צעירות יותר עוברות.
כל אחד מרשה לעצמו להניח הנחות לגביי. כמו שאם אני בצ'אט, אני מחפשת פגישה. שאם אני בזוגיות פתוחה, אני זמינה להצעות לסקס כשהפקטור היחיד הוא מתי הדירה שלי פנויה.
אנשים שלוחצים לעבור לווטסאפ אחרי 5 דקות שיחה. אנשים שפונים אליי ישר כהמלכה. אנשים שנעלמים באמצע תקשורת בלי להגיד שלום או להתנצל. לא מתאים לך? סבבה. יש דרך מכבדת ומנומסת להגיד שאתה לא מעונין ושיהיה לשנינו בהצלחה. אלוהים עדי שאני מסננת נשלטים על מראה חיצוני, אבל אני אף פעם לא נעלמת אחרי שראיתי תמונה. אני מסבירה שלא מתאים ומתנצלת.
אנשים שלא קראו את הפרופיל המושקע שלי או מתעלמים כליל ממה שכתוב בו.
אנשים שקיבלו הזדמנות, איבדו עניין אחרי פגישה או שתיים או לא עמדו בסטנדרט של קשר קבוע, וחוזרים מהאוב אחרי שנה או שנתיים ודורשים, לא מבקשים חלילה, הזדמנות נוספת.
כאלה שנורא רוצים להיפגש אבל לא מוכנים לתת לי מספר טלפון.
כאלה שברגע שמעמתים אותם עם שקר או חוצפה מגיבים בתוקפנות והכחשה. כן, הכל בראש שלי. גם זה ששאלת אותי אם אני גרושה עם 3 בנות ושאלת אם אני רוצה לראות אותך בחגורת צניעות.
למה אני עדיין כאן? שאלה טובה. לא באמת מצפה להכיר פה מישהו נורמלי, אבל התקווה מתה אחרונה, כפי שכתב לי מישהו בהודעה פרטית שבה כתב שיפה שאני מחפשת בחורים צעירים ורזים בעוד אני כוניפה מבוגרת. ויש אנשים נחמדים שהכרתי כאן במהלך השנים שאני נהנית לפטפט איתם. ובעיקר, זה מעביר את הזמן. כמה אפשר להיות בפייסבוק אחרי יום עבודה ארוך ומתיש.
בבקשה, בבקשה, בבקשה. תהיו בני אדם. תכבדו. אני אישה בשר ודם, לא פנטזיה מחופצנת. ולא ייצא לכם כלום מפניות כוחניות, עילגות ולא מכבדות. תודה ולילה טוב.
