גם מילים גורמות כאב

יש מילים שאי אפשר למחוק

פצעים שאותם כלום לא ירפא

ריחות שתמיד ישארו

קול שלנצח יהדהד

צלקות שלעולם לא יגלידו

איש של פעם אחת

ושל אף פעם.

סוגד לקדושת הכאב

לעונג העינוי.

עבד של המקום והזמן.

משרת את ערגותיו

הבלתי מושגות.

עבד של עצמו.

לא שלך. לא של אף אחת.

פעם בחודש, היא לוקחת אותי בשעות הלילה המאוחרות לחוף הצוק, אנחנו הולכים צפונה כשקולר עוטף את צווארי, עד לחלק שבו כבר אין מדשאות, רק מן טרסות כאלה עם פינות נסתרות. אני מתפשט ויורד על הברכיים, מביט למעלה, מחפש את הכוכב שיהיה שלי הלילה. 10 דקות אחרי שאנחנו מגיעים, כשאני על שש, הוא מגיע. מדויק כמו שהיא אוהבת, גבוה וחטוב, כמו שאני לא אהיה אף פעם. אני מסתכל איך הוא מנשק אותה ואיך היא נהנית לגעת בחזה החזק שלו. היא מובילה אותו אל מאחורי, הוא פותח את הג'ינס וחודר אליי. אני אוהב לראות את המבט המסופק שלה, אני אוהב להרגיש את הכאב בדפנות של פי הטבעת שלי כשהיא שם. לפני שהכרתי אותה, לא עלה בדעתי שאוכל להנות מזה, והיא לימדה אותי. לימדה אותי לשחרר, לימדה את הזין שלי לעמוד גם כשמזיינים אותי מולה. אבל אני מסוגל לעשות את זה רק מולה ורק בשבילה. הכאב הזה, החשיפה הזו, שם בחוץ אל מול השמיים, מרגשים אותי ומשפילים אותי בו זמנית. אבל רק דבר אחד עוד קשה לי.

כשאני מרגיש בתנועות שלו ובנשימות שלו שהוא ממש קרוב, אני מביט למעלה, מתמקד בכוכב שלי ורק ככה אני שורד את הפורקן שלו בתוכי. משהו בנצנוץ שלו, במרחק שלו ממני, מנתק אותי מזה שזרם של זרע ממלא אותי.

אתמול בערב זה שוב קרה, רק שהפעם כשהנשימות שלו השמיעו שהוא קרוב, היא התכופפה אליי, ליטפה לי את הלחי ולחשה לי "תסתכל עליי" הרגשתי איך החור שלי מתכווץ, והלב שלי פועם חזק יותר. הבטתי לה בעיניים, ואז ראיתי אותו, בתוך האישונים שלה, מנצנץ יותר מאשר בשמים וקרוב יותר מתמיד. חייכתי כשהוא התפוצץ בתוכי. זו הפעם הראשונה שחייכתי כשהוא גומר בתוכי. הכוכב האמיתי שלי נמצא אצלה.

יש דברים שלא נשכחים,

גם אחרי שנה, גם אחרי עשר.

יש כאלה שכן.

לפעמים אחרי שניה, לפעמים תוך כדי.

נחרטתי על סלע,

או נכתבתי על חול?

ואתה?

לכאוב זה מרפא,

אז תרפה

את השרירים,

את המחשבות.

להכאיב זה מרפא,

אז אפרוץ לך

את הפחדים,

את החומות.

עד לפני שנה הוא לבש רק חולצות לבנות מכופתרות, מכנסיים שחורים וג'קט.

היום כשהוא צועד ברחוב, המבט שלו כדרך טבע, נעוץ במדרכה,

אבל הראש חשוף. הראש שבמהלך השנים כוסה בפרוות צובל, מרגיש לראשונה צריבת קרניים,

אך עדיין לא ליטוף כף יד רכה.

בתנועה עדינה של אצבעותיי על ראשו, מובילה אליי את מבטו הכחול והמבויש.

"מכור. כבר אמרתי לך"

נשימות של אישה, מגע אצבעות ומבט.

אני לא הרב שלו,

רק אלוהים.

אוספת חטאים ושומרת אותם

בתאי זיכרון,

בכל תא, בכל וריד.

גם אם תשליך

את שלך

לא תרגיש טהור.

כשאתה הופך להיות חלק מהחטאים שלי,

מגיעה הקדושה.

אתה עוטף את עצמך

בשמיכה של טלאים

פעם היו שם חורים.

פיסות של בד על צמר דהוי

לא מכסות סימנים כחולים.

הלילה מאיר את כל הכאבים שלך.

נחשף באורם של כוכבים וירח

השעות נוקפות

ואתה נעלם עם הזריחה

לתוך כסות מחוייכת

ואחרת.

אתה מפחד מכאב על עור חשוף,

אבל מוסר את ליבך

לחבטות.

הרשית לרבות להשאיר אותך

מדמם עד הדימנציה,

הפכו את העור למחוספס,

את המבט לקהה.

מי שתצליח לשחרר לך

את הפחדים מהכאב הפיזי

היא זו 

שתגרום לפצעים שלך

להגליד.

ללב שלך,

לפעום באמת.