גם מילים גורמות כאב

יש דברים שלא נשכחים,

גם אחרי שנה, גם אחרי עשר.

יש כאלה שכן.

לפעמים אחרי שניה, לפעמים תוך כדי.

נחרטתי על סלע,

או נכתבתי על חול?

ואתה?

לכאוב זה מרפא,

אז תרפה

את השרירים,

את המחשבות.

להכאיב זה מרפא,

אז אפרוץ לך

את הפחדים,

את החומות.

עד לפני שנה הוא לבש רק חולצות לבנות מכופתרות, מכנסיים שחורים וג'קט.

היום כשהוא צועד ברחוב, המבט שלו כדרך טבע, נעוץ במדרכה,

אבל הראש חשוף. הראש שבמהלך השנים כוסה בפרוות צובל, מרגיש לראשונה צריבת קרניים,

אך עדיין לא ליטוף כף יד רכה.

בתנועה עדינה של אצבעותיי על ראשו, מובילה אליי את מבטו הכחול והמבויש.

"מכור. כבר אמרתי לך"

נשימות של אישה, מגע אצבעות ומבט.

אני לא הרב שלו,

רק אלוהים.

אוספת חטאים ושומרת אותם

בתאי זיכרון,

בכל תא, בכל וריד.

גם אם תשליך

את שלך

לא תרגיש טהור.

כשאתה הופך להיות חלק מהחטאים שלי,

מגיעה הקדושה.

אתה עוטף את עצמך

בשמיכה של טלאים

פעם היו שם חורים.

פיסות של בד על צמר דהוי

לא מכסות סימנים כחולים.

הלילה מאיר את כל הכאבים שלך.

נחשף באורם של כוכבים וירח

השעות נוקפות

ואתה נעלם עם הזריחה

לתוך כסות מחוייכת

ואחרת.

אתה מפחד מכאב על עור חשוף,

אבל מוסר את ליבך

לחבטות.

הרשית לרבות להשאיר אותך

מדמם עד הדימנציה,

הפכו את העור למחוספס,

את המבט לקהה.

מי שתצליח לשחרר לך

את הפחדים מהכאב הפיזי

היא זו 

שתגרום לפצעים שלך

להגליד.

ללב שלך,

לפעום באמת.

כאבים טובים

שחוצבים לך את העור

בלי שהדם יפרוץ

אותו.

חודרים את הרקמות

ומשאירים אותך 

חסר

נשימה.

מי שלא עמוק מספיק,

לא חווה כאב,

או לא פצע.

לא יבין

למה אתה מכור

לכאבים טובים.

גבר אמיתי,

 חזק

יציב

בטוח בעצמו.

עירום ועל ארבע.

לומד

מתמסר

שלם בתשוקתו.

גבר אמיתי.

"תמיד אזחל אלייך" אמרת

ובאמת

כל פעם זחלת

מחזיק את הפחד לידך, שתמיד תוכל להיאחז בו.

לברוח אליו.

"תמיד אזחל אלייך" כתבת

ושוב, גם הפעם זחלת.

עוצם את העיניים, לא לראות את האור המסנוור.

ואז פקחת אותם

והלכת אחרי האור שהדליקו לך אחרים

משאיר את האופל, את הכאב מאחור.

עברו מספיק שנים,

האישונים שלך הצטמצמו, כמו החיים שלך

שלאט לאט נעלמו לתוך ה"צריך".

עד שהאור טשטש אותך

נרפו השרירים.

"תמיד אזחל אלייך" לחשת

בלי כוחות, חסר נשימה. עברו שנים.

בסוף, גם היום.

זחלת