גם מילים גורמות כאב

חריף

כזה שצורב

כל בלוטה

שמודיע על נוכחותו

ביציאה.

אבל תמיד אתה תרצה ממנו עוד.

זיכרון הפחד נעלם,

נשארת רק חוויית ההנאה.

ואתה חוזר לטעום אותי,

להיצרב תחתיי

לכאוב אתי ביציאה

לבכות את הסבל

ולחזור.

כל מה שלא רציתי

וגיליתי בשתיקות

הארוכות.

כל מה שלא רציתי

וקראתי בעיניים

העצומות.

כל מה שלא רציתי

ולמדתי בתנועה 

במרחב.

כל מה שלא רציתי

ושמעתי בקולך

המהוסס.

כל מה שלא רציתי

וחיבקתי בהתבודדות

המתמשכת.

כל מה שהייתי צריכה

ואינך.

זו לא הלחי הרטובה,

ולא השתקפות שלי

שנראית בך.

זה לא הכאב לבדו,

ולא התרגשות

של שמחה.

זה קצת מהכל

בעיקר חשיפה,

אתה מגיש לי אותך.

את כולך.

רק הדמעה

והיא הכל.

זה לא געגוע

רק חור

שאתה צריך למלא.

ניסית דמעות

ניסית בנות.

הן התאדו.

נשארו רק

מלחים ופצעים.

חי ולא.

כשהיית קטן לימדו אותך לא להכניס יד לתוך האש,

אם כשפגשת אותי, ראית להבות,

ונכנסת-

אל תתלונן על הכוויות,

אחרי שהכנסת את הראש.

זו לא האדמה 

שגורמת לאיברים שלך

לרעוד.

יש מילים שאי אפשר למחוק

פצעים שאותם כלום לא ירפא

ריחות שתמיד ישארו

קול שלנצח יהדהד

צלקות שלעולם לא יגלידו

איש של פעם אחת

ושל אף פעם.

סוגד לקדושת הכאב

לעונג העינוי.

עבד של המקום והזמן.

משרת את ערגותיו

הבלתי מושגות.

עבד של עצמו.

לא שלך. לא של אף אחת.

פעם בחודש, היא לוקחת אותי בשעות הלילה המאוחרות לחוף הצוק, אנחנו הולכים צפונה כשקולר עוטף את צווארי, עד לחלק שבו כבר אין מדשאות, רק מן טרסות כאלה עם פינות נסתרות. אני מתפשט ויורד על הברכיים, מביט למעלה, מחפש את הכוכב שיהיה שלי הלילה. 10 דקות אחרי שאנחנו מגיעים, כשאני על שש, הוא מגיע. מדויק כמו שהיא אוהבת, גבוה וחטוב, כמו שאני לא אהיה אף פעם. אני מסתכל איך הוא מנשק אותה ואיך היא נהנית לגעת בחזה החזק שלו. היא מובילה אותו אל מאחורי, הוא פותח את הג'ינס וחודר אליי. אני אוהב לראות את המבט המסופק שלה, אני אוהב להרגיש את הכאב בדפנות של פי הטבעת שלי כשהיא שם. לפני שהכרתי אותה, לא עלה בדעתי שאוכל להנות מזה, והיא לימדה אותי. לימדה אותי לשחרר, לימדה את הזין שלי לעמוד גם כשמזיינים אותי מולה. אבל אני מסוגל לעשות את זה רק מולה ורק בשבילה. הכאב הזה, החשיפה הזו, שם בחוץ אל מול השמיים, מרגשים אותי ומשפילים אותי בו זמנית. אבל רק דבר אחד עוד קשה לי.

כשאני מרגיש בתנועות שלו ובנשימות שלו שהוא ממש קרוב, אני מביט למעלה, מתמקד בכוכב שלי ורק ככה אני שורד את הפורקן שלו בתוכי. משהו בנצנוץ שלו, במרחק שלו ממני, מנתק אותי מזה שזרם של זרע ממלא אותי.

אתמול בערב זה שוב קרה, רק שהפעם כשהנשימות שלו השמיעו שהוא קרוב, היא התכופפה אליי, ליטפה לי את הלחי ולחשה לי "תסתכל עליי" הרגשתי איך החור שלי מתכווץ, והלב שלי פועם חזק יותר. הבטתי לה בעיניים, ואז ראיתי אותו, בתוך האישונים שלה, מנצנץ יותר מאשר בשמים וקרוב יותר מתמיד. חייכתי כשהוא התפוצץ בתוכי. זו הפעם הראשונה שחייכתי כשהוא גומר בתוכי. הכוכב האמיתי שלי נמצא אצלה.

יש דברים שלא נשכחים,

גם אחרי שנה, גם אחרי עשר.

יש כאלה שכן.

לפעמים אחרי שניה, לפעמים תוך כדי.

נחרטתי על סלע,

או נכתבתי על חול?

ואתה?