גם מילים גורמות כאב

חייב להיות סאדיסט.

כשהוא חמוד (בקטע של יאמי),

זה מבלבל

וזה אסור.

חמודים- אל תהיו רופאי שיניים,

לפחות לא שלי.

גם כשאני לא.

אתה-

כן.

מחכה. לא באמת.

אבל-

כן.

כאן תמיד,

פה.

לפעמים הכי קל לברוח

הקושי מגיע אחר כך.

דברים לא נעלמים באמת,

גם לא אתה מעצמך.

גם לא אני.

ממך.

אין לי כוח לשיחות סתם,

או לסתם,

או לשיחות.

מספיק שתחכה לי,

כמו שאתה, בלי הבגדים של "הבחוץ",

קשור בסרט ורוד

מצדיע בלי היד

ומביט מלמטה.

מחכה וצמא.

מצפה בעיניים לחות.

חריף

כזה שצורב

כל בלוטה

שמודיע על נוכחותו

ביציאה.

אבל תמיד אתה תרצה ממנו עוד.

זיכרון הפחד נעלם,

נשארת רק חוויית ההנאה.

ואתה חוזר לטעום אותי,

להיצרב תחתיי

לכאוב אתי ביציאה

לבכות את הסבל

ולחזור.

כל מה שלא רציתי

וגיליתי בשתיקות

הארוכות.

כל מה שלא רציתי

וקראתי בעיניים

העצומות.

כל מה שלא רציתי

ולמדתי בתנועה 

במרחב.

כל מה שלא רציתי

ושמעתי בקולך

המהוסס.

כל מה שלא רציתי

וחיבקתי בהתבודדות

המתמשכת.

כל מה שהייתי צריכה

ואינך.

זו לא הלחי הרטובה,

ולא השתקפות שלי

שנראית בך.

זה לא הכאב לבדו,

ולא התרגשות

של שמחה.

זה קצת מהכל

בעיקר חשיפה,

אתה מגיש לי אותך.

את כולך.

רק הדמעה

והיא הכל.

זה לא געגוע

רק חור

שאתה צריך למלא.

ניסית דמעות

ניסית בנות.

הן התאדו.

נשארו רק

מלחים ופצעים.

חי ולא.

כשהיית קטן לימדו אותך לא להכניס יד לתוך האש,

אם כשפגשת אותי, ראית להבות,

ונכנסת-

אל תתלונן על הכוויות,

אחרי שהכנסת את הראש.

זו לא האדמה 

שגורמת לאיברים שלך

לרעוד.