החוק מתיר אותו, וכבר כמה שנים הוא יכול לקנות אלכוהול בארצות הברית.
אבל אני בת 40, ומה לעזאזל ילד בעשור השלישי יכול באמת להבין?
הרי זה לא אקט פיזי, זה הרבה מעבר לזה. אלו לא סתם פצעים, אלו צלקות שילוו אותו.
אני לא מרחמת, אני לא מוותרת. אני מקלפת, שכבה אחרי שכבה, מנפצת אבן אחר אבן בחומה הבצורה שלו.
חודרת, פיזית ונפשית, למקומות הכי צרים ומסוגרים שלו. שרירים שכיווץ כבר שנים, וכאלה שלא ידע שקיימים.
"קראתי את הגבולות שלך. תני לזה הזדמנות, אני לא ילד", שורות דומות לכל כך הרבה שורות אחרות שכתבו לי, בין אם בן 20, ובין אם בן 50. אני יודעת מה אני רוצה, אז אני מוחקת את השורות האלה תוך כדי קריאה. אבל אני משתדלת לקרוא בין השורות, ובין השורות שלו, היו ממורקרות בלי מרקר, יותר מהשורות עצמן.
בכל מקרה לא היו לי תכניות לערב, אז הצעתי לו להיפגש לקפה, אשרוף ערב איתו במקום עם חברה.
הקפה הזה נמשך הרבה מעבר ל50 דקות שתכננתי.
המוטיבציה שלו, יכולת ההבנה, הדרך שבה הצוואר שלו מאיר בתוך הקולר שלי.
היכולת שלו לספוג כאב שלא הכיר.
הצמא שלו. הצמא ללמוד באמת, את כל מה שהוא לא ידע שיש בו.
הנכונות של הנפש שלו להתעצב תחת כפות הידיים שלי.
גבולות שהוא חצה, רק כדי לרצות ולספק אותי, רק כדי להוכיח לי את האהבה שלו.
הוא עדיין שלי. ועדיין מוכיח לי כל יום, כמה שהוא גבר. על ארבע לידי, חשוף תחתיי. גבר. כמו שגבר צריך להיות.
תקראו בין השורות, לפעמים קסמים קורים מתחת לקו האדום.
* הערה: זו לא הזמנה להודעות. אל תשלחו ;-)