גם מילים גורמות כאב

הכי אני אוהבת קעקועים שאי אפשר לעשות עליהם קאבר, או להסיר אותם בלייזר.

כאלה שלא רואים, רק מרגישים.

אותם אני יכולה לצרוב, מבלי לדעת לצייר.

מי ששובר, צריך להרכיב

חלק אחר חלק

ולתקן.

ומי שיודע לתקן

חייב

לדעת לשחרר.

מי שלא יודע לשחרר,

שלא יאסוף שברים.

הכלא הפיזי יכול להיות החופש המנטאלי הכי גדול שאפשר להעניק.

נעול ומשוחרר.

החוק מתיר אותו, וכבר כמה שנים הוא יכול לקנות אלכוהול בארצות הברית.

אבל אני בת 40, ומה לעזאזל ילד בעשור השלישי יכול באמת להבין?

הרי זה לא אקט פיזי, זה הרבה מעבר לזה. אלו לא סתם פצעים, אלו צלקות שילוו אותו.

אני לא מרחמת, אני לא מוותרת. אני מקלפת, שכבה אחרי שכבה, מנפצת אבן אחר אבן בחומה הבצורה שלו. 

חודרת, פיזית ונפשית, למקומות הכי צרים ומסוגרים שלו. שרירים שכיווץ כבר שנים, וכאלה שלא ידע שקיימים.

"קראתי את הגבולות שלך. תני לזה הזדמנות, אני לא ילד", שורות דומות לכל כך הרבה שורות אחרות שכתבו לי, בין אם בן 20, ובין אם בן 50. אני יודעת מה אני רוצה, אז אני מוחקת את השורות האלה תוך כדי קריאה. אבל אני משתדלת לקרוא בין השורות, ובין השורות שלו, היו ממורקרות בלי מרקר, יותר מהשורות עצמן. 

בכל מקרה לא היו לי תכניות לערב, אז הצעתי לו להיפגש לקפה, אשרוף ערב איתו במקום עם חברה.

הקפה הזה נמשך הרבה מעבר ל50 דקות שתכננתי.

המוטיבציה שלו, יכולת ההבנה, הדרך שבה הצוואר שלו מאיר בתוך הקולר שלי.

היכולת שלו לספוג כאב שלא הכיר. 

הצמא שלו. הצמא ללמוד באמת, את כל מה שהוא לא ידע שיש בו.

הנכונות של הנפש שלו להתעצב תחת כפות הידיים שלי.

גבולות שהוא חצה, רק כדי לרצות ולספק אותי, רק כדי להוכיח לי את האהבה שלו.

הוא עדיין שלי. ועדיין מוכיח לי כל יום, כמה שהוא גבר. על ארבע לידי, חשוף תחתיי. גבר. כמו שגבר צריך להיות.

תקראו בין השורות, לפעמים קסמים קורים מתחת לקו האדום.

* הערה: זו לא הזמנה להודעות. אל תשלחו ;-)

גבריות נמדדת בשתיקה.

אתה הכי חזק,

כשאתה מביט מטה

לא מסוגל לראות אישונים.

אתה הכי חלש,

כשאתה מוקף באנשים

מפזר כריזמה בחצי חיוך.

גבריות נמדדת בשתיקה.

אתה הכי חזק,

כשאתה בוכה לידי

מתערסל ברכות בחיקי.

אתה הכי חלש,

כשאתה מוצא את המילים

הכי נכונות להרים אחרים.

גבריות נמדדת בשתיקה.

ושנינו יודעים שאתה הכי חזק,

כשאתה שלי.

לנווט במפה, שהכינו לך 

כל מי שהיו שם לפניך.

אתה תלך בשביל 

ותגיע בטוח

ליעדים של אחרים.

אז אתה סוטה מהדרך.

גם אני.

למדתי לראות

שבילים שלא נכתבו,

במפות של אחרים.

פעם, כשכאב לך הראש,

לקחת אקמול.

נכון, זה חלש ומי בכלל לוקח אקמול

כשהפטישים הולמים.

אז עברת לאופטלגין,

ומשם לעשבים.

כשהלב התחיל לכאוב,

התנחמת בחדירות

נכון, צריך להשקיע ארוחה לאור נרות

כדי לגמור.

אבל הלב לא באמת מפסיק לכאוב,

רק כי אתה משפיך.

אז הלכת לאחת,

שאומרים שהיא יודעת

לאחות את הלב, מדברים שהיא רוקחת.

קצת חבלים, משפך, שוט ואזיקים.

כי כשלא יכולים לזוז

ומחליפים כאבים,

הלב קצת מתאחה.

אבל התרגלת.

מהצלפה להצלפה,

מהשקיה להשקיה

מקשירה לקשירה,

הלב רק ייצר עוד ועוד כאבים.

היא כבר מכירה אותך,

כל נשימה, כל ניסיון לתזוזה.

אז לקחה את הסכין

וחרטה את שמה בחלקים הפנימיים

של השוקיים החטובים.

עכשיו אתה מרגיש שהכאב מתקהה,

הלב כבר לא הולם

והראש כבר לא חושב.

כמו העשבים,

גם החריטות.

יש כאבים

שעוברים

רק בהתמכרות.

אבדון של מחשבות

לפעמים עמוק יותר

מתהיות על מיתות.

התהום שמסתתרת

מאחורי האישונים שלך.

נחבאת לאחרים

גלויה עבורי.

אל תלך לשם

תתנתק מניתוחים,

של טעויות עבר

והתנהלות של אחרים.

המטענים שאתה סוחב

מכאיבים קצת על הגב

עם ההליכה, מתרגלים.

להיעלם

לברוח-

זה כמו להניח כפות ידיים עדינות

על עיניים עצומות

ולקוות כמו פעם,

שלא רואים אותך.

הידיים כבר מחוספסות

והעיניים רק כבויות

והיום זה לא פעם.

אני רואה אותך.

אתה לא מתנקה

כשאתה בוכה בלי דמעות.

כמו שהגשם מנקה,

הנוזל המלוח 

מבריק אותך מבפנים.

אבל,

אתה בוכה בלי דמעות

ונשאר כואב ולא נקי

אתה סוחב איתך-

כאבים שלא נוקו.

יוצרים מציאות בדימיון.

מדמים את המחשבות לאמת.

מטהרים את הפרטים,

שיתאימו לזרימת הדם.

וכשנתקלים במציאות,

מפנים עורף

והולכים.

פנטזיות לא ממומשות

מסתובבות בינינו

במסכות אדם.