לפני 8 שנים. 2 באפריל 2016 בשעה 12:46
אוהבת שירים. אוהבת אוהבת אוהבת שירים.
בילדותי בבית-הספר החרדי היו שיעורי זמרה עם שירים כשרים.
לשניים חיכיתי במיוחד, 'כפרי' וגם 'ניגונים'. כמה טוב לשיר.
כאשר עברתי לתיכון דתי-לאומי הופתעתי לגלות
שהשירים הללו שהכי התחברתי אליהם הם מהתרבות החילונית.
בכל אופן הגעתי למקום בו שרו שירים שכלל לא הכרתי,
למעט אלה שאבי ז"ל הציוני פיזם בבית מהספר 'משפחת הפלמ"ח'.
שירה בציבור, תנועת נוער, ערבי זמר ואני אפס זירו נאדה וכאלה.
והם היו כל-כך יפים השירים וכל-כך רציתי לבלוע את כל המילים.
שמרתי את כל השירונים שחולקו ושיננתי בזה אחר זה בעל-פה.
התקדמתי לליקוט שירים מספרים. שרתי ושרתי עד שזכרתי.
גשם של שירים. מבול.
בשירות הלאומי הדרכתי ילדים ובני-נוער בפנימייה, חינוך מיוחד.
מדי לילה היה טקס שירים לפני השינה עם קבוצה קבועה.
הלכנו למיטה של אחד, נכנס מתחת לשמיכה, ישבנו לידו וסביבו.
בחר את שיר הערש שרצה מהרפרטואר שכבר היה מוכר. שרתי.
כאשר סיימתי קם ממיטתו והצטרף להליכה למיטת הילד הבא.
כך קיבלו מדי ערב שיר אישי והאזינו לכל השירים.
זה היה תענוג מיוחד.
שנים חלפו. שירים שנספגו באדמה אט אט התאיידו.
בכל-זאת אהבתי לשיר מדי פעם את אלה שחשובים לי.
עד שנישאתי למי שמאד לא אהב לשמוע אותי שרה, בשום אופן.
זה הרגיז במיוחד כי בין השאר היה פעם כתב מוסיקה
וזה לא נעים לשמוע מאדם עם שמיעה אבסולוטית
כמה הוא סובל מהזיופים שלי. ידוע לי שלא זו הסיבה.
לא עניינו אותו לא מילים ממני ולא צלילים ממני, "הדברים שלך".
חוץ מזה שממי שאוהבים שומעים רגש מבפנים.
הפעם אחריה ממש השתתקתי הייתה כאשר הוצאתי מהפה
כמה הברות מושרות ובני הפעוט הביט בי משתאה כי זה לא יאה.
ילדי שכל לילה שרתי לו שירי ערש עד שנרדם. קולי נדם.
מאז שרתי רק כשהייתי לבד בבית.
אחרי הפרידה התפללתי בלילות שישי בבית-כנסת רפורמי.
הניגונים נפלאים, הנוסטלגיה מתפרצת, שרתי.
פעם אחת בני בא איתי והקשיב למה שזרם עם כולם.
בבית שמע את התלהבותה של חברה חזנית, התחיל להחמיא.
השולט הראשון איתו היה לי קשר ממושך אהב שירים.
כבר כשהיינו חברים בעלומינו בימי הוניליים שרתי להנאתו.
כעת הכנתי לו קופסה מלאה בשירים מודפסים על בריסטול וגזורים.
כך בחר בכל פעם איזה שירים אשיר לו כאשר אנו מחובקים.
גם השולט אחריו אהב. הכנתי קופסה חדשה שנשארה איתי בביתי.
פה ושם אפילו כתבתי כמה שירים, מה שלא היה מזמן.
בליל אמש במצב-רוח ככה וככה חשבתי לצאת להתאוורר.
נרדמתי. התעוררתי ונרדמתי שוב עד עלות השחר.
בדקתי מה יש. הפתעה! בצהריים מופע שירים בנעליים צבאיות.
זמרים מהלהקות המיתולוגיות ובטוח שאפשר לשיר.
שמלה חגיגית, נעלי עקב, רק אני. ידעתי שזה יהיה שם חריג
ובכל-זאת בא לי להגיע מתוקתקת היטב ועם שיר בלב.
היה נהדר. הצלחתי לשיר גם בחלקים בלי הכתוביות.
לפעמים כאשר היה שקט בשורות מלפני, מאחורי ומצדדי.
זה כל-כך ממלא לשיר את המילים הנפלאות.
אתמול בערב כאב לי מכדי להדליק נרות, אבל היום שרתי
"תנו לשמש לעלות, לבוקר להאיר".
