ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

אוהבת

שפחה מורכבת

© כל הזכויות לתכנים אשר הוצגו בבלוג זה על ידי יוצרו, לרבות כל הזכויות החוקיות אשר שמורות כקנין רוחני,
זכויות יוצרים והפצה וכל קנין אחר. כל אלה הינם בבחינת בבעלותו של בעל הבלוג.
התכנים המוצגים והן התגובות הינם בבחינת לשימוש הקורא בצורה אישית, ואין לעשות שום שימוש שחורג מכך,
לרבות שימושים מסחריים, הדפסה ושיכפול ו/או כל פירסום, כל זאת ללא קבלת הסכמת בעל הבלוג מראש ובכתב.
לפני 8 שנים. 31 במרץ 2016 בשעה 15:22

 

הזיכרון שהכי נחרט בי. חשבתי איך לגרום לו אושר. מה יעלה חיוך על שפתיו.

עלה בי רעיון שהכעיס אותי, מאד. זה היה סימן מובהק לכך שהרעיון טוב.

אקנה לחברתו מתנה, משהו שיביא לה ממני. מתנה מיוחדת שתשמח אותה.

קופסת תכשיטים שתאמר לה שאני לגביו רק הקופסה והיא בשבילו התכשיט.

 

מהרגע בו הדבר צץ בי ידעתי שאבוד לי. זה לא ירפה ממני עד שאביא.

ככל שחשבתי על כך אהבתי את הרעיון יותר ויותר. אני באמת רק קופסה.

השפחה שצריכה לספק צד של האדון בעודו מתרכז במי שיותר חשובה לו.

שומרת ששום דבר לא יפריע לתכשיט, לא ייגע בו כאשר הקופסה תישרט.

 

צריך קופסה שאינה פשוטה מדי כדי להראות לחברה שאני מכבדת אותה.

לא יפה מדי כדי שתשומת הלב תתרכז לא בקופסה שאני אלא בתכשיט שהיא.

חיפשתי. קופסה ועוד קופסה, קניון ועוד קניון עד שמצאתי אותה, המושלמת.

שקופה, התכשיט ינצנץ מבעדה. פתח עליון ייעודי מתאים לתמונה של שניהם.

 

זה לא קל להפוך לקופסה. ככל שהעמקתי במשימה שהטלתי עלי, להיות כזו למדתי.

לשמור על מקומה של מי שאיני מכירה כי היא חשובה יותר ממני למי שהכי חשוב לי.

לספוג מאדוני את הכאב, את ההשפלה, כדי שיזכה אותה ביחס עדין ובמגע מלטף.

להוקיר לה תודה כי בזכותה למי שרוצה אותה כפי שהיא נדרשת השפחה שאני.

 

יש המון אהבה בלהיות קופסה.

 

לפני 8 שנים. 31 במרץ 2016 בשעה 12:40

 

על כל פחדים תכסה האהבה

 

לפני 8 שנים. 31 במרץ 2016 בשעה 3:30

 

האין מגלה מה לא היה

 

לפני 8 שנים. 30 במרץ 2016 בשעה 20:42

 

איזו התקבצות ותחושה נפלאה של קהילה. עשרות מבני-מיננו במקום אחד.

שולחנות ארוכים מחוברים בצורת ח וסביבם ישובים פשוט אנו כמו שאנו.

משוחחים בחברותא, בבדיחותא ובניחותא על מה שבדרך-כלל מתכתבים.

רואים את הפנים שמאחורי המילים. מגלים את מה שבתמונות מסתירים.

רציתי ולא הספקתי להכיר את כולם. הרגשתי כמו בארוחת טעימות.

דגימות דיאלוג עם אנשים שכל אחד מהם מזמין שיחות עומק ממושכות.

תודה לך FIRST OF ALL המשקיענית על היוזמה, הארגון והתוצאה. 

יש עוד הרבה למה לחכות...

 

לפני 8 שנים. 30 במרץ 2016 בשעה 16:39

 

השקט הפנימי אומר שאינך עוד עמי

 

לפני 8 שנים. 29 במרץ 2016 בשעה 9:37

 

איסורי אוננות אינם מגבירים לי את החשק, להיפך.
נועלת החרמנות הגואה בחגורת צניעות מחשבתית.
שולטת בתאווה מבפנים ומעלימה אותה כלא הייתה.
יכולה להסתובב כך יובלות בהקיץ כשהיא בתרדמת.
כאשר תהיה סיבה טובה, תתעורר.

 

לפני 8 שנים. 29 במרץ 2016 בשעה 3:00

 

יש מגוון הגדרות אישיות כזכרי ונקבות אלפא שולטים.

לעומתן רק בודדים יוצאים בניקים ובצהלולים שמחים

ומבשרים לכולם "אני זכר אומגה!", "אני נקבת אומגה!".

כמובן מכיוון שיש עוצמה בלהיות נשלטים. לא בהכרח

אחרונים חביבים בחשיבות, ביכולת, ברצון ובמשמעות.

עדיין יש גם בצד הזה של השוט שיעור מיוחד בצניעות.

 

לפני 8 שנים. 28 במרץ 2016 בשעה 18:10

 

יש לי אמונה קטנה. הרבה אמונות כאלה, אחת מהן.

כאשר משהו מסתיים, מקווה שמשהו חדש מתחיל.

שקית נרונים שאני מדליקה בשבת. בקבוק שמן זית.

אבקת כביסה. ליטר אקונומיקה. דוחפת משמעות.

 

היום הסתיים ניקוי ופינוי מכולת בת עשרות שנים.

כולה הייתה מלאה, עמוסה וגדושה, צפופה ודחוקה.

בעליה ניצול שואה שהעביר חלק ניכר מילדותו בכוך.

בעיני ביטא זאת בסביבת עבודתו. עכשיו זה נוקז.

 

חברה אמרה לי שהאבן שהייתה לי בכליה היא כמו

סוג של הצטברות מכל מה שעברתי בנישואי וחלף.

אם יחידנית, הבוקר התבשרה שנושאת בן ברחמה.

מרגישה שמה שצריך להיגמר נגמר, ולהתחיל מתחיל.

 

לא סיפרתי לה על הבדס"מ, בכל זאת הערב כתבה:

"קחי משהו לכאב אל תסבלי בניגוד לדתך הפולנית".

מכירה אותי זאתי, פולניה אסלית ושאקלית שכמוה.

כן, נגולה אבן. בקרוב גם משקעיה ייעלמו בעקבותיה.

 

לפני 8 שנים. 28 במרץ 2016 בשעה 15:57

 

לפני כחודש הגעתי לניתוח עם האדון החדש. אשפוז, אז מה, פשוט שמחתי. איתו!

הראה לי בחיוך את השלט 'מרפאת כאב' וצילם אותי לידו. זה היה כל-כך משעשע.

מאז הניתוח היה לי סטנט זמני. צינור פלסטיק ששמו בפתח הכליה עד שאחלים.

היום חזרתי לבית-החולים כדי להוציא אותו. פרוצדורה ללא הרדמה, קמים והולכים.

בכל-זאת הפעם נכנסתי יותר עצובה. היה לי קשה לראות את השלט לבד. בלעדיו!

עכשיו כשהסטנט יצא עוד יותר כואב לי. הרופא הסביר שאפשר להרגיש זאת ימים.

 

כמה סמלי, באותו ניתוח נכנסו הסטנט לגופי והאדון לחיי ולא הפכו לחלק ממני.

עכשיו ששוחררתי מהם, עד שיחלפו כאבי הרפאים, הדהוד הבלי צורב מבפנים.

 

 

לפני 8 שנים. 28 במרץ 2016 בשעה 2:26

 

יש לי מעט מאד גבולות

הם שומרים על הבסיס האנושי

אפילו איל נגח לא ירעיד אותם

את השאר גם בלי לגעת אפשר להפיל