אוהבת

האהבה נוצרת בין שניים?

מוכנה בתוכנו ואנו מחפשים

הזדמנות להוציא אותה מבפנים?

אולי תמיד נוכחת סביבנו

ורק לפעמים אנחנו מרגישים?

 נוגעת בלי לדעת

בראש

ובראשונה

הכאב נמזג לתוך

הכוסית של האינסטינקט

הפועלת רק בתגובה ספונטנית

משם ממשיך הכאב בדרכו לכוסיות

ההכרה המודעת אליהן מתחילה לחלחל

ההבנה שמשהו אינו מתרחש כפי שאנו רוצים

בדפנות הדקיקים של התיקוות נוצרת רעידה עדינה

הכאב אינו מפסיק וזורם לכוסיות הרגש השקופות ממלא

אותן בנוזל האבל הכהה ואוטם בקהות חושים מכונסת ועצובה

כעת הוא עובר לישורת הכוסיות הגופנית ומביא לכבדות חולשה ורפיון

מעמיס עליהן יותר ויותר עד שהדמעות פורצות ואת המגדל הפנימי מנקזות

ממאה לאפס קמ"ש בכלום זמן

באהבה זה או לב שבור או מאומן

הלילה בהבזק אור התבהר

הבוקר שוחררתי באהבה שתישאר

בידיעת ובברכת הלב

תודה SUN KING

נבל-ה

עולמי הולך ומתמלא.

עובדת במקום שדורש ריכוז מתמיד.     

בעידוד  SUN KING כותבת בעלות השחר

בוקר בוקר שעה וחצי ברצף, וזה לא פוסטים.

הולכת לישון מוקדם כדי לאפשר זאת.

מאושרת למלא משימות נוספות,

לשוחח איתו ולזכות לראותו.

הקשר מעמיק ונפח הזמן פה בבלוג קטן.

הלב תמיד כאן.

מקבלת אישור לאונן פעמיים ביום, בבוקר ובלילה. אבל... עד כה תמיד העדפתי לאונן בלי צעצועים.

ביני לביני רק עם האצבע שלי. זה מחבר אותי לעצמי. ובכן, נראה שזו אינה המטרה של SUN KING.      

דורש להתחכך בשכיבה על אוביקט בלי לגעת בידי בו או בי. לאונן אך ורק באמצעות ההתחככות מעליו.

בשום אופן לא להחדיר אלי פנימה. לפעול כלפי חוץ, לא כלפי פנים. לכוונן לא את תנועתו אלי, אלא את תנועתי אליו.

לא להיות מרכז העניינים כשאני גומרת. לא להתאים את הדברים שסביבי אלי בגמירה, אלא אותי לדברים סביבי.

לא לתרגל אוננות של אישה שממוקדת בעצמה אלא של שפחה שממוקדת באדונה. לאונן הפוך.

מנחה להתנסות במגוון אפשרויות. לדמיין שהידיים הפנויות עסוקות באדוני, למשל מחבקות.

להמשיך כל עוד הולך לכיוון של עוד, אחרת להפסיק. זה בסדר כן או לא לגמור, מה שחייבת זה לאונן.

מנסה כל מיני דברים. מברשת הפלסטיק עם הקוצים הקשים זזה. מקל המטאטא דק מדי בין השפתיים ברכיבה.

מפצל שקעי החשמל מעולה. נוקשה, בעובי המתאים, עם זווית מוחשית. נכנס בין השפתיים לאורכן ואפשר להתחכך היטב.

בהתחלה פשוט התענגתי ונרדמתי. בבוקר התעוררתי באותה תנוחה עם המפצל בפנים. אחרי לילה בו לא זזתי, כאב לי.

בהתחלה למדתי ליהנות מהתאמת התזוזות. להירטב, להרגיש איך מתקרב. עד שפעם אחת בעודי מתחככת 

דמיינתי שאני מתחננת ללקק את כפות רגליו וגמרתי. משהו בחיבור שנוצר שם וכאן השתלב. מספרת. שמח.

אומר שסימן שצריך לעבור למשהו אחר. מנסה בקבוק משקה קל משפחתי ריק עליו מותחת זוג תחתונים.

נעים להחליק חיצונית על החלק הצר ומתרחב אך הקדימה והאחורה מפסיק את רצף ההתרחבות ומכווץ.

SUN KING  מציע כרית. כן, הדבר הכל-כך רך. כלומר גם בלי ידיים וגם בלי חיכוך במשהו נוקשה.

תמיד יש לאן לשאוף. יש לו סבלנות ויש לי משימה. מתאמנת למטרה, מאוננת כשפחה.

שחור ולבן, חושך ואור, קצוות שמורכבים מכל הצבעים. את השחור דוחים בפחד, את הלבן אוהבים. לפי מרפאים

בצבע, אורה סומא, שחור הוא צבע המוות. אומרים שבטבע שחור אמתי יש בפחם שרוף, נטול חיים. השחור אינו

מחזיר אור, מחור שחור לא חוזרים. פגשתי מטפלת בבגדי לבן המבקשת מהבאים להימנע משחור. אינה מכניסה

לביתה, ממליצה כך. ספרה מודפס באותיות כחולות. אני חושבת אחרת.

האישונים השחורים שלנו מאפשרים לנו לראות כי האור נכנס דרכם ומגיע ליעדו. אילולא השחור לא היינו יכולים

לדעת הרבה ממה שיש בעולם. גם ביום הבהיר ביותר אין אור בכל מקום. מצליח להגיע רק לחלק. אפילו השמש

הבוהקת, העזה, משאירה מחוץ לתחום את נסתרי האור. מתחת שמיכת הלילה החמה כולם שווים. ישנים, מעבדים

את היום שחלף ולבא מתכוננים. החושך מערסל את האור בחיבוק שקט וטוב.

לעתים האור שוכח את זה בבוקר. חושב שמה שהוא רואה ועושה הוא המרכז, העיקר, הציר סביבו נמדד כל דבר.

מאד אוהב להבדיל בין דברים. החושך יודע, מחייך, מביט בבנו. מחכה לרגע בו האור הבהיר יעצום עיניו. יבקר שוב 

במקום ממנו בא ואליו ישוב. מאחה את פצעי נשמתו. קושר קצוות פרומים בתודעתו. מחבר מחדש את מה שהופרד.

בעלות השחר שולח אותו עם ברכתו ללא ידיעתו. השחור תמיד מחכה, מקבל הכל.

מרגישה חיית לילה, פנתרה. מחוברת לחושך מבפנים. אוהבת אותו ונאהבת על ידו. קולטת ממנו ובו.

"צחקה בובה זהבה

וצחק מאד הדוב

למה לגרש החושך?

והרי הוא ילד טוב"

לפני זמן מה נשאלתי מי האל החביב עלי. הרהרתי. אוהבת את התיאור של אורורה ההודפת מדי בוקר באצבעותיה

הוורודות את תריס הלילה הכבד. מצד שני מה שעשתה לטיתונוס אהובה מאד לא סימפטי. אירגנה לו חיי אינסוף

בלי נעורי נצח. כאשר דעך הפכה אותו לחגב. האם נכון בכלל להיות תמיד? מה הבעיה עם המוות?

קרלוס קסטנדה, מהכותבים החודרים, מתאר זאת אחרת. בעיניו המוות הוא חבר שמלווה אותנו כל חיינו. מסתתר

ממש לצד השביל בו פוסעות רגלינו. עד בוא היום בו ניפגש. מאד מתחברת. את מלאך המוות רואה כדמות העוטה

גלימת בד אפורה. מצניע את עצמו. יודע שפוחדים ממנו, מקבל. אינו מגלה עד כמה הוא חומל.

כאשר אני חושבת על המוות עולים בי פחדים נלווים. מי ידאג לבני? מה יעלה בגורל מה שבאחריותי? האם חשים

כאב כשמתים? מניחה שלא, נחיה ונמות ונראה. לגביו עצמו, חשה אהבה. מה שמאחורי המסך כל הזמן איתי כאן.

אינו מתערב בחיי, מניח לבחירתי את מלוא חופש הפעולה. מכבדת את המוות כשם שהוא מכבד אותי.

לכן עניתי לשואל האדס, זה האל.

[FOR FOR GOOD]

הלב שלי במקום הכי נכון, בידך

היום נפתח באירוע תרבות.

SUN KING  העניק לי מתנה עם הקדשה מיוחדת.

שנינו מפצלי קשב לכן נהננו גם לשבת בקהל בזמן הפאנל

בבועה שלנו וגם להתמקד במתרחש על הבמה.

חזרנו כל אחד לביתו ופתאום קפץ לבקר.

כחלוף חודשים של חוסרים החורים מאושרים.

חושבת שהגאון הפתיע כדי שלא אספיק להיכנס למתח.

כבחלום התמסרתי והתמכרתי.

השאיר מגשמי ברכתו כמות איתי פה.

אחרי לכתו חיבקתי את הרצפה שליקקתי.

לא רציתי לקום עד שהתייבשה.

יודעת שראיתי רק את קצה קצהו.

יש תוכניות לשבוע הבא.

מופע האימים של רוקי, אצלי לראשונה.

מסיבת פורים של אלכסי בחיפה.

למה נתחפש? צריכה לחשוב טוב טוב.

כבר מתגעגעת.

SUN KING  כמה שאני אוהבת אותך!

איתך חוט השדרה בחופשה רגועה, אני ממרח.

זה חוקי להיות שפחה מפונקת?

כך אני מרגישה.