אוהבת

יושבת בחתונה ומביטה בחופה. בדמיוני ידיך מחבקות אותי מאחור.

רואה את הזוג ואת מה שאתה מזכיר לי. לאהוב בלי לצפות. דומעת.

לאהוב בלי לדעת שאני האחת. האם אחרי מחר יהיה לנו מחרתיים.

לאהוב אותך צלול מהמקום הכי שקוף. רק כי אתה אתה ואני אני. 

לאהוב בלי לצפות זה אני. מה שהכניס אותי למקומות שחורים בחיים.

אין לי כוונה לוותר על כך, להטיל במו ידי כתמים שחורים בנשמתי.

לאהוב בלי לצפות זו תכונה פנימית. אינה באה מאישור, קיימת בלעדיך.

יש לה חיים משלה אפילו אם אני בודדה ואין בקרבתי מי שמחזק אותה.

מבינה את האוקסימורון, גם ציפייה ללאהוב בלי לצפות היא ציפייה.

ובכן גם במזוקק ביותר יש לפחות פרדוקס אחד, ככה זה בעולם הזה.

לכן לאהוב בלי לצפות אין משמעו לספוג השפלות מנמיכות או לסבול

ממערכת יחסים בלתי מאוזנת. זאת תובנה עדינה שהקאתי דם 

וכמעט את נשמתי ממני עד שנצרבה ולמדתי איך לשמור עליה ועלי.

תודה שאתה לוקח אותי לשם. יכול כי לאהוב בלי לצפות זה מה שיש בך.

המקום הצרוף ממנו אתה מקבל את מי שאני ורוצה את מה שיש בי.

  תקרת היכולת היא שמיים פתוחים   

שואל, מה תעשי כשאני וחברתי נערוך מסיבה בבית, אולי עם עוד אנשים. האם תגישי? תשרתי? אומרת, מה שתגיד. ממקד, יש

משהו שמפריע לך? מספרת, פוחדת לעשות פרצוף שיבאס את חברתך. חופן לחיי בכפות ידיו ומביט בעיני. טוב לך איתי עכשיו? כן.

ממשיך, יהיה לך טוב איתי שם? כן. מספר, אני גאה בך. חשוב לי שתדעי, ההשפלות לא יתבצעו בזלזול אלא מתוך כבוד. יעריכו אותך.

מתקשר בבוקר. את יכולה לבוא לרבע שעה? בוודאי. מפרט, חברתי ואני נהיה בחדר השינה. את תכנסי, תרחצי כלים ותלכי. מזדרזת, רוצה

שיהיה גאה בי. אם החברה תראה אותי שתרגיש בנוח. לובשת בגדים סולידיים ונאיביים, שום קשר לסקס. איפור פסטלי עדין. הכי חשובה

הטבעת. זו מלפני שלושה פוסטים, טבעת השפחה. כך כאשר אשטוף אביט בכפות ידי, אראה אותה על אצבעי והיא תזכיר לי את מקומי.

נוסעת באוטובוס. דמעות עומדות לבצבץ. אסור. לא אעשה לה פרצוף מבאס. נזכרת בכפות ידיו. חשה אותן חופנות את לחיי. איתו אפשר.

שמחה שכל-כך סומך עלי. מגיעה. פותחת את הדלת בשקט. הכלבה באה אלי להתרפק. מצטערת, זה לא הזמן שלך. זה הזמן שלהם.

בפעם אחרת אלטף אותך וזנבך יכשכש. אין לי כל כוונה לעכב אותם. הם בטח רוצים להמשיך שם בחדר מאחורי הדלת הסגורה. 

מטבח. חלק מהכלים בכיור. צלחות, מסחטת מיץ, סכו"ם... יפה ששמו שם ולא חיכו שאפנה. על השולחן זוג כוסות קפה. איני שותה קפה,

זה משהו שמשותף רק להם. בנוסף זוג כוסות יין גבוהות, דקות וריקות. זוג מזלגות עוגה. עוד ועוד זוג, הזוג שהם ולא אני. יכולה להפריד

את זוגות הכלים. לרחוץ אותם בנפרד. להניח לייבוש רחוקים אחד מהשני. בוחרת שלא. רוחצת זוג זוג יחד. מניחה זה לצד זה במייבש הכלים.

דווקא היום אין מוסיקה, שקט מוחלט. כל אוושה נשמעת היטב בחדר הסמוך. אין שם תזוזה, הקשב שלהם ממוקד בי כאן. שיעול קל, שלו? שלה?

איך היא מרגישה שם? הוא שמח, מרגישה. משתדלת לרחוץ בדממה אך אי-אפשר. כל-כך ברור מתי שוטפת זכוכית, מניחה מתכת, אפילו הכיור

מבעבע מבפנים. לא רואים אותי אך שומעים מה אני עושה בכל שנייה. תוך כדי שטיפה מתבוננת שוב שוב בטבעת על אצבעי. מזכירה לי את מקומי.

את כוסות היין הגבוהות אי-אפשר לנקות מבפנים עם הטבעת. הן צרות ועדינות מדי, עלולות להישבר. מסירה אותה ומניחה על השיש מולי, לפני עיני.

מסיימת לשטוף, מתבוננת בשולחן האוכל. נאמר לי לרחוץ כלים, לא לנקות את השולחן. בכל-זאת קצת לא נעים שייראו אותו כך. דילמה. ההגבלה

היא לרבע שעה, המסגרת נשמרת. לכל הפחות מניחה במסודר את התחתיות ומנקה את הפירורים. מפית מקומטת על השולחן. אין לי מושג מה

עשו בה, עניינם. משאירה. זהו, הכל מאחורי. פותחת את הדלת חרש. יוצאת. עשיתי כרצונו. נושמת לרווחה. בלבול מהול בסיפוק. שמחה.

אוטובוס. הפעם הדמעות מבצבצות. מותר. בדמיוני נצמדת לרגלו, מרימה אליו את עיני,

מחפשת אישור, כלבלבונת. רואה אותו מרוצה, מחייך, מלטף את ראשי, אהבה בעיניו.

בבית מקבלת ממנו תמונה של הכלים הרחוצים עם המילה תודה.

את הכלבה אפשר לקבל רק עם הפנתרה

לא בדס״מ, בכל-זאת נחמד.

נוסעת עכשיו לחתונה משפחתית דתית.

עד הגט הגעתי לאירועים מתוך כבוד עם כיסוי ראש.

כאשר בני היה בן שלוש ראה אותי במטפחת וביקש להחמיא.

אמא איזה יופי, למה התחפשת, לפירט?

:-)

בגיל ארבעים וחמש בדקתי וגיליתי שאני שפחה.

מחשבות ראשונות הופיעו אחרי גיל שלושים.

בסביבות גיל עשרים כבתולה דתייה בלי מושג

שיש דבר כזה הנאה מקשירה במין, מה זה מין,

קניתי טבעת אחת אהובה במיוחד.

יש לי המון פיצ'פקס, הם באים והולכים.

הטבעת הזו היא הקדומה ביותר שנשארה.

עברה איתי מבית לבית, מאמונה לאמונה,

מחברה לחברה, מסטטוס לסטטוס,

מעלומים לבגרות.

היום יודעת מדוע דווקא היא.

יכולה לנתח אחורה ולראות קדימה.

הילדה הקטנה שתמיד התבוננה.

שמה אחרים לפני עצמה.

אני מאז ומעולם.

בזו הטבעת

קידשתי אותי לייעודי.

שפחה מלידה.

השבוע יסתיים השלב האחרון בהחלמתי מריסוק האבן בכליה

בניתוח שמו לי סטנט פנימי זמני וכעת יוצא ממני

מקווה שבאופן חלק ללא עניינים נלווים

סוף סוף אחרי למעלה מחודשיים

כל החורים יהיו זמינים

()

מדי פעם קוראת על חניקות מפוארות ומרטיטות ונהדרות שכמעט כמעט

מגיעות ל... אבל לא כי הוא מאד מיומן ומנוסה ואפשר לסמוך עליו טוטאל.

ואני נחרדת. כן, עשיתי חניקות מערפלות היה נחמד מאד ומקווה שיהיה.

נפלא לשים את הנשימה עצמה בידי שולט אהוב וליפול בזרועותיו לגמרי.

לרקוד איתו על הגבול? של מה?                       

האם ידוע לו מהו פרק הזמן המקסימלי האפשרי והשוני בין אדם לאדם?

איזה סימני חיוניות מדויקים דרושים? קצב פעימות הלב? גוון העור?

לפי מה הוא עובד? אינטואיציה? תחושת בטן? כיצד הפך למנוסה?

על מי ואיך התאמן? האם הוא עדיין ממשיך להתאמן יחד איתי כעת?

יש לו מספיק ידע בעזרה ראשונה?

נניח שיש קליקת חונקים סודית שאיני מספיק בעניינים כדי להכיר.

שם יושבים ולומדים את סודות המלאכה בהדרכה ותחת עין פקוחה

של דומים וותיקים שהם גם פרמדיקים ורופאים. נבחנים עם ציונים.

נניח שיש תעודת חונק מוסמך שרק המצטיינים מבין מסיימי הקורס

זוכים בה. סבבה? עוד לא סבבה.

עדיין יש לחשוב מה כתיבת הפוסט עלולה לגרום למי שקורא אותו.

אנחנו באתר שבוחן גבולות. עוזר בדילמות אישיות ויצירת נורמות.

תיאור של חניקה שיכולה להיות מסוכנת בוודאי בידיים לא נכונות

לקול מצהלות ייפ ייפ הוריי, לייקים ומחיאות כפיים סוערות בתגובות

נותן את הרעיונות בלי ההתרעות.

בכל פעם שאני רואה פוסט כזה, מחפשת את שלט הניאון המהבהב

שכתוב בו באותיות קידוש לבנה ובטיחות – אל תנסו את זה בבית!

גם אם יש אחוז בודד של סיכוי לפגיעה מחניקה מוטב להימנע.

אם יש חשש שמי שאיתי מסכן באחוז אחד למאה את שובי בשלום

לבני, שייחנק וילך לאלף עזאזל.

במקום את אויבנו הכעס תוקף את לבנו

ריגושים בשוק הפשפשים