בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

אוהבת

שפחה מורכבת

© כל הזכויות לתכנים אשר הוצגו בבלוג זה על ידי יוצרו, לרבות כל הזכויות החוקיות אשר שמורות כקנין רוחני,
זכויות יוצרים והפצה וכל קנין אחר. כל אלה הינם בבחינת בבעלותו של בעל הבלוג.
התכנים המוצגים והן התגובות הינם בבחינת לשימוש הקורא בצורה אישית, ואין לעשות שום שימוש שחורג מכך,
לרבות שימושים מסחריים, הדפסה ושיכפול ו/או כל פירסום, כל זאת ללא קבלת הסכמת בעל הבלוג מראש ובכתב.
לפני 8 שנים. 16 בדצמבר 2015 בשעה 14:25

אתמול הייתי במאנץ', מפגש חברתי המתקיים בערים אחת לחודש.

בימים אלה בתל-אביב, ירושלים וחיפה. בקרוב יפתח אפילו בבאר-שבע.

המאנץ' יכול להיות במגוון מקומות ציבוריים כחוף, פארק, בית-קפה, פאב ועוד.  

מגיעים אליו בלבוש ונילי. אי-אפשר לזהות מבחוץ שבדס"מ הוא המכנה המשותף שלנו.

כך אנו יושבים ומדברים על מה שמעניין אותנו עם בני מיננו, באופן פתוח וחופשי.

מכירים את האנשים שמאחורי הניקים וגם את מי שאינם מסתובבים באתרים.

והנה אני בדרך לתל-אביב, לראשונה למאנץ' מחוץ לגבולות אזור מגורי.

נוסעים ריץ' ואני יחד עם Gwen שנוהגת בכביש כבחיים, עם הרבה אחריות.

החברותא העליזה ברכב היא פתיחה מצוינת למינגלינג במקום הנעים בו מתראים.

פה אנחנו אנו עצמנו כבדס"מיים וכמו כולם. מתמזגים בנוף לבלי הכר, בסביבה הרגילה.

מחליפים מילים, חוויות, חיוכים, רשמים, מחמאות, טיפים ולפעמים מספרי טלפון.

סוף סוף מרגישים יומיומיים. אנחנו בנטורל, בלי תוויות ואביזרים מיוחדים.

כדאי לבוא. המידע מופיע כאן באתר בקטגוריית הבילויים. להת'...

לפני 8 שנים. 15 בדצמבר 2015 בשעה 16:22

נוטלה קרה

מוצקה

מגרדת מעט

בכפית קטנה

נשכבת

מחדירה

נמס בכוס

סמיך כזרע

מושכת את הזמן

נהנית בשקט

השוקולד מתקבץ

בעונג מהדפנות

נצמד לאצבעי

מערבבת במיצי

המתלהטים

הפורצים

מרימה לפי

בולעת

 

[זיכרון מתוק]

לפני 8 שנים. 15 בדצמבר 2015 בשעה 8:36

 

לא נשית

לא גברית

לא ימנית

לא שמאלית

לא דתייה

לא חילונית

לא עדתית

לא מגזרית

לא קטגורית

לא שייכת

פשוט

אני

 

 

לפני 8 שנים. 14 בדצמבר 2015 בשעה 21:56

 

ואני מרגישה בו אותי

 

I've got you under my skin

where the rain can't get in

But if the sweat pours out

just shout

I'll try to swim and pull you out
[...]

Uncertain emotions

force an uncertain smile

 

 

 

לפני 8 שנים. 14 בדצמבר 2015 בשעה 21:19

הופיע בו ציטוט של שיר.

מוטב שאקליד מילים ממני.

לפני 8 שנים. 14 בדצמבר 2015 בשעה 18:04

מיני-מאנץ'. קומה עליונה בבית-קפה שאנטי סטייל זולה. בדומה למקובל בחצי האי סיני צריך להזמין ולהעביר את הזמן עד שיגיע לשולחן.

זה גורלו של כל סנדביץ' או במקרה שלי צ'אי. יושבת, לידי ריץ׳ הצוחק המקסים הזה. ממשיכים לאוטובוס, בתחנה לוקח דקות לגלות.

 

זה לא מכיוון ששנינו היינו בחינוך אורתודוכסי. זו הידיעה שלפני אדם שעבר את המסלול שעברתי עם אותו פטנט מנטאלי שעזר לי.

פוגשת לראשונה, משתאה. מתבוננת כמו בתמונת מראה. פתאום מזהה מולי תאום. הימים ההם מהדהדים איתו בזמן הזה.

 

השנים בבית-יעקב חקוקות בי. ילדה שיושבת ליד שולחן והכל אסור, משמעת חמורה. אין רחש פטפוט. לא משחקים מתחת לשולחן.

הסתובבויות אחורה מחוץ לתחום. הידיים או שלובות או מסכמות. כאשר המורה שואלת, מאד מומלץ לדעת את התשובה הנכונה.

 

אין לאן לברוח חוץ מאשר למקום אחד, מתחם המחשבות. רגע, איך? חייבת להאזין, להיות מוכנה כל הזמן לביקורת פתע.

כדי לא להיענש מפצלת את הקשב. משאירה בכיתה את המינימום ההכרחי וזוכרת את דברי המורה כמה משפטים לאחור.

 

ברור שאינני נמצאת שם. קל לראות עד כמה אני מרחפת. זה משחק תופסת קבוע בין המורות וביני. מנסות להפתיע אותי ברגע

בו אני הכי מנותקת, הכי מרוחקת. תמיד עונה, זה אף פעם לא מצליח להן. את הכללים במשחק הזה הילדה קובעת. אני.

 

במשך שעות ארוכות מדי יום, ששה ימים בשבוע, מתרגלת את הריכוז האישי שלי במגרש האימונים של עצמאות העצמיות.

לתאום איני צריכה להסביר, זה חלק ממנו. שומע את המילה פטנט ואומר "לזכור שלושה משפטים אחורה".

 

ריץ׳ הוא יותר מתאום, הוא אח גדול. ילד שלא רק מצא את פתח המילוט הפנימי.

ילד שעמד שם באומץ, העלה תהיות יסוד בקול רם מול כולם ושילם.

אני כל-כך גאה בו, בילד, בנפש, באדם הבוגר הזה.

לפני 8 שנים. 13 בדצמבר 2015 בשעה 21:40

יש לי יותר עקרונות מיצרים.

לכן אני נוסעת שוב ושוב לבד הביתה

במקום לשכב מתחת מי שפגשתי.

מאמינה שכמאמר חז״ל

יש דרך קצרה שהיא ארוכה

ויש דרך ארוכה שהיא קצרה.

שתהיה לי דרך צלחה.

לפני 8 שנים. 12 בדצמבר 2015 בשעה 13:59

שלהי המסיבה, פטפוטציה.

עד כה לא ראה את פני בכלל.

אומנם התבונן היטב כשהוצלפתי

אך מסתבר שרק דבר אחד קלט.

 תחת.

 

 

לפני 8 שנים. 12 בדצמבר 2015 בשעה 8:45

500 גרם ירידה, עמידה ביעד של 1/2 ק"ג לשבוע, לא פחות ולא יותר.

80.4 ק"ג לפני, 79.9 אחרי. חשבתי שארד עוד, מודה על מה שיש. 

כבר בדרך לשקילה של השבוע הבא...

 

חג קשה, אוהבת סופגניות ואלופה בהכנת לאטקעס. ארגנתי והבאתי למשרד במו ידי סופגניות מיני

שהריור בעקבותיהן מזכיר לי מיני מסוג אחר. שלושה ימים ככה ואכלתי רק ביסון קטן כדי לטעום.

לקראת סוף השבוע כשראיתי התקדמות ליעד הרשיתי לי אחת קטנטונת, 1/5 גודל של רגילה.

 

קניתי לבני 3 סופגניות ברולדין עם סוכריות קופצות, רגילה ופצפוצי שוקולד.

את הרגילה לא רצה אז מהר נתתי למישהי. מהיתר כדרכו אכל והותיר, טעמתי מהשארית.

מאד עזר שבכל מבט על העגלוליות התפוחה הזו ראיתי מול עיני את עיניכם הקוראות פוסט זה.

כך העדפתי להקטין את העגלוליות של הבטן שלי. סגרתי את הפה באותו רגע בתקווה להצליח

לפתוח אותו בחיוך כאן בדיווח השקילה השבועי.

 

יחס בני לסופגניותיו נובע מהרגלי האכילה שלו. עוצר ברגע, בשנייה, ברפרוף העפעף בו הוא שבע.

לעתים כאשר קונים לו בגלידריה אוכל חלק, מושיט את השאר ומודיע – שבעתי!

יש לו משהו שלי אין, מנגנון רעב ושובע בריא. כילדה הייתי צריכה לגמור מהצלחת שלא אני מילאתי.

אם לא רציתי חיכתה במקרר עד שסיימתי. איתו מהרגע הראשון פעלתי בצורה שונה.

כתינוק גדל עם הנקה לפי דרישה. ברור שהקשב לצורך התינוק קיים וחשוב גם עם בקבוק.

בהנקה תקינה לתינוק קל לשלוט כי רק מה שהוא מוציא מהציצי יוצא.

 

המשכנו במוצקים לפי דרישה. בלי פה גדול, אווירון, הסחות דעת בהאכלה, נאדה.

חלילה וחס, בלי לגמור מהצלחת. זאת במקביל למעקב קפדני על העלייה במשקל.

בנוסף מגיל רך מגרות הממתקים בבית הן בגובה שלו, פתוחות, בהישג ידו.

בגיל שנתיים כשאירח חבר הראה לו אותן והסביר "הנה מגרות הממתקים שלי" :-)

ממני החביאו את הממתקים בילדותי, תמיד מצאתי.

זה רק הפך אותם למושאי תשוקה רבה יותר. לא עם הבן שלי.

הוא בטוח שיש לו ומדי פעם מוחלפים במגרות ממתקים שפג תוקפם.

 

כמובן שכל ילד לגופו. יש מי שדרושה לו יותר עזרה בפיקוח ובהשגחה.

כותבת כי זה כל-כך חשוב לדעת שדברים שנראים שגרתיים, משמעותיים.

אולי מתאים לנו לנהוג בטקטיקה אחת, אולי באחרת, כל מה שעובד לנו טוב.

זה צריך לעבור את הרדאר שלנו כי גם הפעולות השקטות, בחיריות.

מכיוון שהן חוזרות על עצמן שוב ושוב פעמים רבות, הן מאד משפיעות.

לכן כדאי שתהיה לנו לגביהן החלטה ברורה ומסודרת.

 

מה עם הלאטקעס הנהדרות שלי?

"עוד תיראה עוד תיראה כמה טוב

יהיה בשנה בשנה הבאה".

סימן שזה יהיה בחג אחר...

חג שמח!

לפני 8 שנים. 11 בדצמבר 2015 בשעה 15:46

כאשר אלכסי רוצה שאהיה במקום אחד אני מאחורי הסורגים.

כעת ידוע איפה אני נמצאת ושלא מזיזים אותי עד שיצליף בי.

הפעם היה זה כלוב גבוה ורחב עם ארבעה תאים נפרדים וצמודים.

חדש דנדש, עשוי מוטות ברזל עבה, ריח הצבע בדפנות עדיין טרי.

נכנסנו למסיבה בחיפה וראינו את המפתח הקשור בחוט מהתקרה.

כך לא ילך לאיבוד. שאלתי בחיוך אם זה מפתח מאסטר.

אז טרם ידעתי שיהיה לי הכבוד להיות הראשונה להתענג פה.

 

אלכסי פותח את התא העליון מצד שמאל, בדיוק זה שרציתי!

שואלת איך מגיעים לגובה הזה. עיניו אומרות שאעלה וזהו.

טוב שלרגלי פלטפורמות. מטפסת פנימה ומתמקמת להנאתי.

אין מזרן, הגוף מכווץ. עם משקלי המוטות מותירים בי רישומם.

מתיישבת כך שהמוט לחוץ מבעד לבגדי לחריץ של הכוס, נעים.

נשלטת מוכנסת לתא מתחתי. אני צוחקת שהיא מציצה לי.

מפטפטות, משלבות אצבעות מבעד לסורגים ומחליפות רשמים.

 

בזכות היותי בגובה העיניים של הסובבים האינטראקציות מקסימות.

יש הרבה יותר קשר עם האורחים, אפשרות דיבור, התייחסות הדדית.

מלוטפת, מנושקת, מפונקת בגלגלי כאב, מקבלת שלוק מים בקשית.

כאשר צריך מסיטה ממני בעדינות ברורה כף יד חטטנית במיוחד.

המשימה שלי היא לנבוח מספיק כדי שאלכסי ישמע כשהוא לידי.

פספוס אחד ועונשי לצאת. חשבת לצאת? עם דלת פתוחה תישארי!

השכנה מלמטה כבר בחוץ. אני כאן, מצדי להיות כלואה עוד הרבה.

 

רק בשביל שיצליף בי היה כדאי בסופו של דבר להגיח משם.

שוט עור ארוך, קלוע היטב לרצועה מעוגלת ההולכת וצרה.

בקצהו ציצית קטנה הסורקת את השטח לפני ההנחתה.

צריך הרבה מיומנות כדי לעמוד ממרחק ולכוון במדויק.

פס ליד פס ליד פס. מצווה שאסב ראשי, עיני מול עיניו.

מישירה מבטי למבטו כשידו סוטרת באחורי, מהופנטת.

דיפוזי, מרגיש אותי לחלוטין, יודע איך וכמה להכאיב ולהקל.

 

הכלבה מאושרת להיות סוף סוף מסומנת הכריז, ובצדק.