היא קראה לי חמור כי אייפנה אותי בתור עקשן.
כפי שאפיינת אותי את.
ומטומטם, כי נסוגתי לאחור.
כמה פעמים ברחת מבין זרועותיי? כמה פעמים חמקת מבין אצבעותיי? כמה פעמים שיחקת מחבואים בתוך לבי. קשרת את עיניי, אטמת את אוזניי ואת פי ודרשת ממני להאמין שזה לא שאיני רואה או שומע אותך או מרגיש אלא זאת את שאינך.
אבל אני שמעתי וראיתי למרות הכל, הרגשתי והשבתי. את שמעת.
כשהקולות התחזקו בראשך שמטת את ידך, עדיין לא מרוצה מהתוצאות, והדפת את כליך ברוגז ויאוש כי אין בהם די כדי לאטום אותי בתוכך.
ועכשיו כשאני נסוג לאחור, אחרי שהלנת שחנקתי, שכבלתי והכאבתי. שדיממת ומדממת, שחדרתי עמוק מדי, למקומות שנועדו לאחרים. אחרי שהאשמת אותי ואת יחסי לנשים אך התמכרת אליו - את מסרבת לקרוא לי מטומטם.
קראי לי חמור מטומטם, נזרית קטנה, אימרי זאת בפה מלא. מלותיך לא ישנו אותי כפי שלא שינו ההן שלחשת לי, נקרעת בתשוקתך לתוך אוזני, או ההן שצרחת כשניסית לקלוע בביצים אבל קלעת בלב.
את יודעת שאני אשאר כאן לנצח עבורך, אני אחראי על השינויים אותם חוללתי בנפשך. אני אחראי לזיכרון שלי בתוכך, אני אחראי לכך שאם יגיע דומה לי, תסרבי לו מראש או תתמסרי משל היית עלה יבש ברוח פרצים. אל תעלי על דעתך שעייפתי או נואשתי, אני רק נסוגתי לאחור.
כשאני מביט בך עוזבת אותי אני מודה לך לא על כי עזבת אלא כי יבוא יום ושוב תפני אליי את עיניך ותאמרי לי: "אליפל, תודה על המסע."
בבקשה, נזרית, מראש. העונג היה כולו שלי, אני שונא לטייל לבד.
לפני 16 שנים. 23 בספטמבר 2007 בשעה 1:10
