Clotted Blood

הקיר הקיא את מתג האור של המרפסת ועכשיו נראה כאילו לשון מגוידת משורבבת מפה מכוער ומלא תולעים או שיניים מרקיבות. לא איכפת לי מהשטויות האלו, אני מוטרד מהרוח שהעיפה את קופסת הסיגריות שלי אתמול. ראיתי אותה רגע לפני שנחתה על הקרקע ונסחפה בריקוד זימה בעקבות משבי ייחום. בהתחלה צחקתי כי חשבתי שזאת חפיסה של השכן. הפסקתי כשנזכרתי שאין כאן שכנים. שלא כמו המלון בלונדון, הוילה הזאת כולה שלנו. במשך שעתיים בלונדון היו לי שכנים צרפתים עם מבטא מרוקאי. אני מניח את בקבוק הויסקי בתוך מאפרה שלא תעוף גם היא, את החפיסה זורק מתחת לשולחן, יחד עם מצת. אחר כך המאפרה מלאה, החפיסה ריקה גם הבקבוק. אני צועק לו שיבוא לתקן את המתג. הוא מתקן. כששני בקבוקים ריקים מתגלגלים על הרצפה והחפיסות הריקות נשאבות לתוך החלל, הקיר חוזר ומקיא את המתג החוצה. אני קורא לו, נוזף בו, אומר שיש לו ידיים שמאליות. הוא מתקן, שם על השולחן בקבוק חדש. עושה לחיים ועוזב. מנסה לשכנע אותי להצטרף.

"לא בזין שלי. רוצה להיות לבד. אני מנסה לחשוב," אומר לו. הוא לא מקשיב לי. סוגר את הדלת. פותח אותה ומשאיר אותה ככה – הייתה אמורה להיות סגורה, אבל נשארה פתוחה.

"אתה אידיוט," מודיע לי אחרי שאני גומר גם את הבקבוק הזה. מביא מברג ומקבע את המתג בתוך הקיר המחוק שמתעקש להקיא אותו עם התולעים והקרביים. "הפעם הוא לא יזוז."

הוא באמת לא זז. גם כשאני מכבה את האור, יורד למטה, מתקלח וחוזר. אז אני חובט בו באגרוף. מגניב איך הוא מתרסק. ניצוצות מלווים את הפלסטיק המנופץ. הקיר מכיש אותי כנקמה על גדיעת לשונו. ורידים וגידים ופיסה מלשון עדיין משתרבבים מפיו הרקוב. על האצבעות יש קיא שחור ומפוייח.

"ככה זה," הוא מסביר לי, "יש לך מזל שלא טסת לירח. אצבעות מפויחות זה קטנות. אני הולך לבדוק את הנזק שעשית למערכת החשמל."

אני נשכב על הגב. חושב על המלון בלונדון. השכנים הצרפתים ממרוקו לא הפסיקו לצעוק. זאת שזיינתי במיסיונרית קיבלה צורה של נקבה ברעלה. לא זוכר איך קראו לה. בסוף הפכתי אותה על הבטן. יש משהו סקסי בנשים בשמלות שחורות וארוכות. בזמן הזיון אזלו הויסקי והסיגריות. מיהרתי לגמור כדי לחדש את המלאי. היא לא התנגדה, גם לא כשהתחלתי לחנוק אותה. לא היה איכפת לה. השכנים מחדר סמוך קדחו בה חור רביעי עם הצרחות. הרגשתי אותם לוחצים לי על הזין כששיפדתי אותה גם בחור הזה. אחר כך נגמרו החורים. מוויסקי נשארה לגימה אחרונה. שאלתי אותה אם היא רוצה אותה לפני שהיא הולכת. היא פשוט הלכה. חבל. דווקא היה ויסקי משובח.

הוא חוזר, נשכב לידי. הבן זונה מכוער ויש לו מבטא צ'יצ'ני. רגליים ענקיות ואצבעות ארוכות ועבות. מוטציה עם שן עקומה כמעט כשל מתג האור. הוא צוחק. גם לצחוק שלו מבטא צ'יצ'ני.

"איפה הכותל?" שואל. "הגיע הזמן לשחרית."
"היום אני אומר שחרית בשכיבה." אני מודיע לו.
"בנאדם, את ברכת הגומל אתה צריך להגיד." אומר בזמן שאני בודק במצפן שתקוע ברצועה של השעון.
"היא נהגה לקשור את שיערה האדמוני בקווצה אחת." אני עובר נושא.

אחרי התפילה אני נוטל ידיים ונזכר בנפשה. הוא אורז את התפילין שלו והפעם סוגר את הדלת אחריו. הגיע הזמן לחשוב.
*************************
הזונה האדמונית מסניפה את הורד האדום. היא לבושה יפה. באלגנטיות. הכל מתואם – החצאית, החולצה, הנעליים, שיערה האסוף ותיקה? המבריק. לכל פריט מגע בורדו של ורד. אני מציע לה תשלום מראש, היא מסרבת, מלטפת את הכלבלב. ציפורניה נעלמות בפרוותו, גם היא בצבע בורדו. אני מתלונן על מחושים בכתף שמאלית. היא טוענת שלסטלין היו בעיות דומות.

"יוסף סטלין היה רוצח," אני אומר לה. "לי יש כתף קפואה."
"בעיות דומות..." נותנת בי מבט מתוך מסגרת הבורדו של משקפי השמש שלה. "בעיות דומות."

אני מוריד ממנה את העיניים רק כשהיא נעלמת מאחורי עמוד. כיכר אדומה נפרשת בינינו. יש לה גוון אפור. הזונה השניה מנסה להפשיט אותי מבגדיי. חותכת את תחתוני הבוקסר שלי בתער חד. אחר כך ניגשת לחיטוי העצמות. היא מקלפת את העור ואת הבשר. משאירה שלד בלבד.

"אני אמציא אותך מחדש. אתה תיקח אותי מפה," היא לוחשת ומוחה את פניה. "אני אוהבת אותך. אתה אוהב אותי, נכון?"
"לא," אומרות השפתיים שלי מתוך ערמה של בשר אותה ערמה בפינת רחוב. "את נחמדה, אני אוהב כשאת צוחקת."

היא מסיימת להפשיט אותי ממני. מתקשרת לאולם שמחות ומזמינה מקום. לא משנות לה המנות. היא צוחקת מבעד לדמעות. מאושרת. אחרי שתסיים להלביש את השלד שלי בחלומות, אנחנו מתחתנים.

אני משתעמם כשהיא מודדת את סט הלבנים שרכשה לליל כלולות – שוב בורדו. הולך לבקר את השלישית. כבר בכניסה היא מכוונת את הבעיטה לביצים. לא קולעת. אני לא מנסה להתנגד או לחמוק. משעשע אותי לראות אותה מנסה לפגוע בי. זה מפיג את השעמום. למרות העייפות והשכרות, אני לא זע ממקומי. מת לדעת מה יקרה כאשר תקלע בביצים, אבל היא ממשיכה לפספס, גם אחרי שמציבה אותי באור דל הבוקע מחלון כדי להטיב את הבעיטה.

"למה יש פה סרחון של טרפנטין?" אני שואל בדאגה בזמן שהיא מניפה את רגלה בפעם שישית. "זה לא טוב, את תרעילי את עצמך."

היא התעייפה. ממלמלת שמתוך פרינציפ צבעה את הקירות בלבן, גם את אלו שהיו בצבע בורדו, כדי להרגיז. אבל אני לא מתרגז. אני מבין, יש לי סבלנות. משכיב אותה במיטה ופותח את החלון. בזמן שהיא ישנה מכין כופתאות גבינה. פותח את המקרר. תוהה אם היא אוהבת שמנת חמוצה ואיזו ריבה. בסוף סוגר את הדלת ועוזב. ממילא זאת עונת אפרסקים ואין לי זמן לרקוח ריבה.

הזונה הרביעית אמיתית. אני יודע שאינה מתחזה כי היא דורשת את התשלום מראש ולא ששה למחווה ג'נטלמנית כאשר אני מציע לה להשתמש בקונדומים שלי.

"נשתמש בשלי," מניחה חפיסת קונדומים על השולחן. זוג צעיר, נטול מין (שניהם בתספורת קצרה או ארוכה עם קוקו, לא זוכר, ופנים נשיות בלי שפם) מצוייר על החזית. "הוצאה מוכרת."

אני לא נוגע בה. מעשן ושותה ישירות מהפיה. מאפר על השטיח. מבקש שתתייצב מולי. שתיישר את הגב, שתעקם את הצוואר ותטה את הראש אל כתפה. עכשיו שתפשק את שפתיה באצבעות שלה.

"בשביל זה הזמנת אותי?" היא שואלת.
"לא," אני עונה, דוחף שתי אצבעות ואוסף את הלחלוחית. מורח אותה על ערוותה. היא מבריקה. אני מכניס לתוך פיה את היד. מסמן לה שתלקק. היא מלקקת. "כי מעולם לא רצחתי זונה אמיתית."

היא לא נבהלת. אולי היא לא מאמינה ואולי לא אכפת לה.

"אתה לא נראה כמו רוצח." צוחקת.
"וזאת, כמובן, להבדיל משאר רוצחים..." אני מחייך, רוצה שתמצוץ לי. "עליהם רואים מיד."

והיא מוצצת לי על הסדין הצחור כפי שדרשתי – את הסדין ואת הזונה האמיתית במחזור. על הקיר, בזווית ושעה מסוימות מופיע נתז מוזר, כאילו מישהו השפיך עליו בקשת והומס בתוכו.
**************
היא מתקרבת אלי בצעדים רכים. פעמיה אך בקושי נשמעים על הרצפה. יש לה ניחוח של פרחים וספל תה מעלה את אדיו המהבילים אל פניה העדינים. שיערה הארוך נכרך סביב מותניה ומטיל אל עיניי חלומות על בנות ים רחוקות, על ניחוחות מלוחים של דמעות וזיכרונות. ידי השמאלית רועדת כשהיא מציבה את הספל על השולחן וכורעת על ברכיה.

"אדון אלי," היא לוחשת או שרק מניעה את שפתיה, "באתי לעזור לך להתכונן לנסיעה. השבועיים ביורקשייר נגמרו, אנחנו נוסעים לחוף האטלנטי."

אני מעביר את אצבעותיי על גבותיה, מנסה להרים את עפעפיה ולראות בעיניה המושפלות את השתקפותו של הארנב הלבן אך הן משקפות אלי את דמותי בלבד.

"איני מוכן עדיין," אני אומר לה ומרוקן את ספל התה אל גרוני. הוא מבעיר את הושט ומשכיח את להבותיו של הדרקון המקועקע על חזי.
"אתה לא תמיד צריך להיות מוכן," היא אוחזת בידי השמאלית ומספיגה את הרעד בכפה. "גם אם תפסיד במלחמה זו, עבורי לנצח תישאר גיבור."

חפיסת הסיגריות מתרוממת באוויר וגולשת בין המעקים. היא פוזלת אל זוויות עיניה ומציעה ללכוד את האבדה.

"עזבי," אני אומר לה, "אין טעם, הוא מעולם לא החזיר לי את אשר נטל."

שיערה מתנופף כשהיא מרכינה את ראשה אל נעליי. לו רק ידעה את המלחמות שהפסדתי. לו רק ידעה כיצד משכתי בשכפ"ץ שלא רק שהיה וירטואלי כמו הארנב הלבן אלא אף לא כיסה על חור התחת, לפני שנה. במלחמה נוספת ותבוסתנית כמו הזיפים אותם אני מגלח כל בוקר, כדי שלהבדיל ממני, תאמין שאני בלתי מובס. לו רק... כשהיא נושמת בכבדות. כמעט מצפצפת את תקוותה מריאותיה ומבקשת את המשך סיפורו של הגמד.