סנדי רקחה עיסה מוזרה שלא הזכירה ריבה, לא במרקמה ולא בצבעה והייתה (פרט לויסקי שעדיין העלה קבס אל הושט) נטולת ריח כמעט. ניגבתי את הפה בנייר טואלט והסתכלתי כיצד סימני המוות נרקבים יחד עם סנדי על ורידיה. הזזתי את חוסם העורקים ונשכבתי פרקדן. סנדי הציעה לי על חשבונה, הודיתי לה בנימוס והסברתי שלי יש שיטות משלי לשכוח.
סנדי נשכבה לידי ועצמה את עיניה וכשנרעדה, על עפעפיה הופיע סוף אחר לחייה.
גמד בשריון ושכפ"ץ שכיסה על חור התחת, הביס והניס את כל אויביה של סנדי. הוא הציל אותה מטלפיה של מציאות, של האמת ושל הגורל ואוחז במותניה השקיע את אפו בחריץ של שדיה התפוחים. וכשהתקרב אל הראי שמעברו השני הארנב הלבן נופף בזנבו ונמלט, ניסיתי לפקוח את עיניה באצבעותיי, אבל היה מאוחר מדי. סנדי עברה לצדה השני של המראה.
כי לסנדי שיטות משלה לזכור.
*****************************
באמוק של התחרפנות רבתי דפקתי את הכתף בעמוד ואחר כך את הראש. המוח הותז על הקיר הנגדי. נעמדתי בטבור של חדר ממולא רהיטים שיכורים שהסתחררו סביבי ודרשתי מציצה. קיבלתי את מבוקשי ואפילו חיבוק לקרסול ונשיקה לבוהן ותודה. בין הנג-אובר של הבוקר לרגע בו נעלמה, כתבתי מכתב. מזל שענתה, אחרת לא הייתי יודע מה כתבתי. ניסיתי להזכר מדוע כתבתי בכלל.
אחר כך ראיתי אותה פושטת את ידה מעבר לידית של כיסא מנהלים, מפילה את גביע היין מכף ידה ועושה את עצמה מתה. הם אמרו שבידה השניה שיסעה את גרונה כדי סוף סוף לשכוח.
לפני 16 שנים. 20 באוקטובר 2007 בשעה 17:40
