רביעי בספטמבר, זריחה מעל אוקיינוס. במפרץ דוגית רדומה.
מהבוקר חיפשתי מכות. עמד לי ורציתי מציצה. אין הבדל בין זיון למכות. זה אותו הדבר. כשאני מכה עומד לי וכשעומד לי אני רוצה להכות. לא שמעתי את הצלע נסדקת. בהתחלה הכאב הרגיש מהלב. אחר כך נקרשה החולצה אל חתך והפרצוף נהיה מכוער אף יותר.
דמיינתי אותה עדיין כאן. שוכבת. על הסדין הספוג בריחה. טומנת את ראשה בכתפי, מניחה את רגלה על הפצע ונקרשת יחד איתי. קרירות אצבעותיה וציפורניים כסוסות ריחפו על הפנס תחת עין שכמו זרקור כיוון לחלל בחזי. אבל היא הייתה כבר איננה,אולי בגללה, אולי בגללי, ורק חמישה שיכורים הכו בהנגאובר שכמו נזר המשיך לחוג סביב ראשי.
--------------------------------------------------------------------------------------
למחרת עזיבתה של נזרית.
מניאק אהיה אם הלילה לא ימצצו לי חמישים זונות, הודעתי וטרקתי את הדלת מאחורי הגב.
מנופח חזה וגדול צעדים ירדתי אל החוף. האירי נטול השיניים עם שתיים מרקיבות או שמא סיגר חייך אלי בפה מלא שטויות. שתיתי איתו מספר. ועוד מספר עם חבר שהגיע אחר כך. כשהאירי השישי נפל מתחת לשולחן היא נכנסה. מיד גם לה הזמנתי מספר כפול. בשבילי ובשבילה. בכפולה השלישית הציעה לי מציצה.
אמרתי שאני לא רוצה.
לפי מה שאני זוכר היא הייתה יפה. היה לה שיער אדמוני ועיניים ירוקות. ואולי לא. אבל נדף ממנה ריח מוכר ומצד שני ריח של אלכוהול מוכר לי תמיד. זה לא היה הזמן המתאים ובכל זאת עמד לי. הסברתי לה שנזרית עזבה אותי אמש. היא צחקה ופתאום באחת הפסיקה לצחוק.
אתה שקרן, אמרה לי כשהלכתי.
ואני לא יודע למה - אם בגלל שאמרתי לה שמעולם לא אהבתי את נזרית ואם בגלל שגם אותה, פעם, מישהו לא אהב מעולם.
לפני 16 שנים. 27 באוקטובר 2007 בשעה 23:05
