הפעם, לשם שינוי, עקבתי לא אחריה וגם לא אחריו אלא אחר האוויר שניצב ביניהם שכמו עמוד של אש הוסח ורטט עם כל תנועה, שרף את המבט כמו עשן וכמו גורל דמם מעל. פיה המפושק במפשק שפתיים חזר על דבריו ועיניה שיקפו רק אותו. וגם כאשר הורה לה לספור וטען שטעתה, ספק בגלל המילים שנשלפו גדועות ומקומטות מבעד למפשק, ספק בכוונה, היא התחילה שוב. ושוב. ושוב מהתחלה. זיע לא עבר בפניה גם לא זה של ההשלמה, אלו היו פניו שהתיישרו והפכו צעירים יותר. מטה את אוזנו אל שפתיה ולוחש לרצפה, הוא גמא אותה עד הלגימה האחרונה עד אשר לא נותר בה דבר פרט לאוויר שניצב ביניהם. עד אשר גופה תרגם את דבריו שהופנו ארצה, עד אשר לא נותר דבר פרט לרצונותיו.
אני ראיתי אדם הופך לאוויר לנשימה, אני ראיתי אחר, נושם אותו אליו, אני ראיתי את החניקה כאשר עזב והתיישב לידי. אני אמרתי לו שהוא חתיכת בן זונה והוא אמר לי שאני טועה כי בן זונה זה אני. כי אני עוזב טרם אני נוטל את חייהן והוא יודע לגרום להן להציע לו את שלהן.
כשהרים את כוס הבורבון שאלתי אותו אם הוא עדיין מאמין שעבור אוסקר ויילד ייצרו ציפורן ירוק.
"מה זה משנה?" שלף את הציפורן מדש מקטורנו, "אם אגיד לה שהוא ירוק, היא תאמין בכך."
כשלחצתי את ידו, הוא נראה כאילו לפני רגע קט סיים לקרוא בעיתון או לראות סרט מייגע וסתמי. אמרתי לו שאני חייב ללכת.
"אצלך זה תמיד 'חייב'," השיב לי לחיצה טובה, "נסה לפעמים 'צריך' 'רוצה' 'מקווה'."
בדרך הביתה חשבתי על יום כיפורים האחרון. לא צמתי. אבל טרם החל, התקשרתי אל הרבי וביקשתי ממנו, למרות שארגנתי התקוטטות המונית במקווה כשהייתי בן ארבע, להתפלל איתי. כי הייתי חייב.
לפני 16 שנים. 4 בנובמבר 2007 בשעה 23:08
