"נדמה לי שאליפל מאוהב בליזט כי היא משיבה לו אהבה." שמעתי אותו אומר טרם רוקן כוסית לתוך לועו. הצטערתי על כי לא הרעלתי את החמוצים. הוא לקח בידו מלפפון מוחמץ והניח פרוסה על לשונו. "זה אני מבין," העיר כלאחר יד, "אין מספיק וודקה כדי ליהנות מהכל."
למרות שהשעה הייתה כבר עשר בערב, החברה מהצפון עדיין לא הגיעו. סרגיי שעמד בפתח, נשען על המשקוף. ידיו הגדולות משלי ורגליו הענקיות, כמו מנצלות את החלל שעמד לרשותו, התפרשו לכל הכיוונים.
"זוז," אמרתי, "אתה נמצא בכל מקום."
"מי שמדבר, יש בינינו הפרש של עשרים סנטים." ניער את שיערו הגלי שתמיד אורך בחורף.
"אבל אני פרופורציונאלי." ייצבתי את הפינג'אן על התחתית, אותה קריסטינה הכינה קודם. "עכשיו תשתה קפה, אני הולך להרוג את דניאל."
כששליתי את דניאל מהכיסא והרמתי אותו כך שעיניו היו בגובה של עיניי, הוא בלע את המלפפון. חשבתי לנער אותו כדי שיצא לו דרך האף אבל סרגיי ועילי שהקיפו אותי, אחזו בידיי.
"זה היה בצחוק." אמרתי וניתקתי את אחיזתי מדניאל שנראה מבוהל למדי. הוא נפל ארצה אך נעמד על רגליו. "אני אתפוס אותך בפינה חשוכה," פלטתי לכיוונו. "אתה מעצבן אותי."
"כולם מעצבנים אותך," סידר את צווארון חולצתו, "לאחרונה אי אפשר לנשום לידך מבלי שתתעצבן."
"אני הולך." פרשתי את ידיי לפנים, מפנה אליהם את כפותיי, "אל תדאגו, אהרוג אותו ביום אחר."
על ספסל שניצב ליד ערוגה בה פעם שתלתי פלפלים, טמנתי את פניי בידיי וספרתי את החודשים. בשנה שעברה זה היה בפברואר. בראשון לפברואר. פיצית יצאה יחפה מהבית.
"גם השנה יצמחו כאן כלניות," הצבעתי על מרבד הדמעות בו עטה את הערוגה הגשם החולף.
"כן," נאנחה. "גם השנה. אבל השנה אלו תהיינה כלניות אחרות, ההן היו שלך, אדון אליפל."
פניה החיוורים הבריקו לאור הלבנה שספק הציצה, ספק התחבאה מאחורי ענני החורף הממשמש ובא. היא התכסתה בשיערה הארוך והחלק והשקיעה את מבטה בקצות אצבעות רגלה היחפה.
"את זוכרת את הגמד?" שאלתי, פושט את חולצתי ועוטף בה את כתפיה הגרומות. "בואי שבי בחיקי, אספר לך אגדה."
משקל גופה הקליל ונשימתה התכופה שנשמעה משל בקעה מעולם אחר, היו כה מוכרים עד שהידקתי את זרועותיי סביב גופה הכחוש כדי לוודא שהיא אכן קיימת. וגם אני.
לפני 16 שנים. 11 בנובמבר 2007 בשעה 8:08
