.
"את הולכת מכאן עכשיו," גררתי אותה במרפק ידה מכל המדרגות, "אני קונה לך שמלות יפות ונותן לך כסף ומגרש אותך מהעולם הזה של השפחות. את לא צריכה לשרת אותנו, ליזט."
היא בכתה בין חנות לחנות אבל את השמלות מדדה ביבושת, מתנתקת מעצמה ותוקעת את עיניה בחזי, חוששת להרימן, כי כך חונכה – לא להביט בעיניו של אדון. וגם כאשר ניצבנו בכניסה למסעדה, היא נראתה עגומה אבל לא אומללה, למרות שאני, עכשיו בדיעבד, יודע על מה חשבה.
המלצר המזדיין אמר שאין להם את הוויסקי שאני אוהב, אז הבאתי מהאוטו. מזה יומיים אני שותה ודואג לא להתייבש. אבל הוא הודיע, כשדרשתי כוס, שלא ניתן, שאני חייב לשתות את מי הביוב שהם מוכרים בבר. ליזט ביקשה שלא אערבב כששקלתי יין וכשאמרתי לה שאני לא שיכור, העירה שכשאני עצבני אפילו האלכוהול לא יכול עלי. וכשסוף סוף יכול – אני נופל. למלצר השארתי טיפ למרות שלא הזמנו דבר, תוספת סיכון, ואת ליזט העליתי הביתה יחד עם השמלות ומכיוון שבכתה, קבעתי שאם תתקרב אלי ארצח אותה כי היא צריכה למצוא לה חיים מחוץ לעולמי (אני אוהב אותה, אני חייב לשמור אותה מעצמי). אבל דבר לא שכנע אותה לכן דחפתי אותה פנימה ונסעתי לזו שהייתה פעם אשתי והייתה אמורה לאהוב אותי.
לא מצאתי חניה, כי זה שהיה מאהב ועכשיו נחשב לחבר חונה תחת ביתי, אז חניתי במרכז הרחוב. השכנים מכירים אותי, אני משלם משכנתא על הבית בו הוא מזיין אותה, הם לא יעזו לצפצף. הם זוכרים איך ישנתי באוטו בין סיפור לילה שסיפרתי לילדים, לבוקר כשהסעתי אותם לגן. הילדים גדלו בינתיים. לא רק מאז שהעיפה אותי מהספה אותה קניתי והושיבה במקומי את ההוא שלא משתכר ולא מקלל ולא גומר מלחנוק אותה, אלא אפילו מאז שהגדילה את רדיוס האיסור סביבם, נגדי.
ניצבתי על המחצלת ליד הדלת כשליזט התקשרה.
"אל תעשה את זה, אליפל." לחשה.
קולה היה רך ונעים. נשי כל-כך. הוא עבר דרך הורידים המפוצצים שמדממים מעיניי מזה יומיים, ושקע בלגימה אחרונה בתחתית הבקבוק.
"אל תתערבי." צרחתי. "בתי ביקשה ממני אתמול, כשאספתי אותם, שלא אחטוף אותם הפעם כי אמא מענישה על כך את כולם ושהבן זונה אמר לה בלילה שאם אחטוף אותם גם הפעם הוא ידאג שלא אראה אותם לעולם. היא הייתה אמורה לאהוב אותי..." לגמתי את מה שנותר וניפצתי את הבקבוק על הדלת. "ולא אותו. הוא ישן במיטה שלנו הוא מאונן באסלה בה אוננתי ומביא ביד עם נקה7 במקלחת כמו שהבאתי אני."
צחוקה של ליזט התעצם עם שתיקתי. אחרי שהתיישבתי ברכב ומיקמתי את הטלפון בתושבת גם אני חייכתי. וכשחזרתי הביתה וראיתי את פיצקית של מוטציה ישנה במיטה, אותה הציעה בשבילי, בהבעה מנותקת ושלווה ואת המוטציה שהודיע לי ש"אצלנו משתמשים בסבון נוזלי", שוב התקשרתי אל ליזט.
"את צוחקת עלי?" שאלתי.
"לא, אני צוחקת עליה. מגיע לה." השיבה. "תודה על השמלות, אליפל. אבל האהבה שלי אינה למכירה."
זאת שהייתה אמורה לאהוב אותי אמרה לי ביליון דברים אליהם מעולם לא התייחסתי אבל בתחילת שנת הלימודים כששאלתי אם היא יכולה לא לעבוד כדי להיות אמא והבטחתי לשלם את מה שצריך, טרם ניתקה, ירקה: "תמיד היית כזה, קודם אתה מנסה לקנות, ואת מה שלא למכירה, הורג."
.
לפני 16 שנים. 27 בנובמבר 2007 בשעה 0:22
