.
אני מגיע אליך כל יום, אחרי העבודה, כדי להירגע. את שותקת כשאני נכנס וגם כשאני עוזב אותך בודדה על הסדינים אותם את מציעה טרם אני מגיע ועורמת לסל כביסה טרם אני עוזב. כי אני את ריחות המשגל שונא אבל מכור לניחוח של גופך שישן לבד כשחלם עלי. איני מתהפך בשנתי, שאלי את החתול של השכנה שקיבע את עצמו על חזי, אולי כי אני חושש למחוץ את האוויר בו אינך ואולי את חלומותיך ואולי כי אני סתם דפוק. אבל אני לא יכול לחלוק איתך את חלומותיי כי אני חייב להבינם. אני צריך לעשות שלום עם בבבואה שבמראה לפני שאני מאמץ את זו שמביטה אליי מעינייך כשאני קושר אותך כך.
בעצלות אל התקרה. בהתחלה את שדיך ואחר כך את רגליך. זאת תנוחה שתפורה על עצלנים כי די לסובב אותך בין חניקה לדפיקה למציצה. אני אומר לך לנשום כשאני מזיין לך את הגרון וגם כשאני עוזב. "תנשמי ילדה, ככה פחות כואב". את קוברת את עיניך ומעל הגאג לא נוזל רוק כי את מרימה את הראש ובולעת אותו, לא נעים לך להיראות בעיניי "מגעילה", אלו הדמעות שנוחתות על מגפיי.
אמש נשארתי בין סדיניך עד שנרדמת, כפי שעשיתי עם ילדיי כאשר זרקה אותי מביתי אלא שלהבדיל מאז, לא ישנתי במכונית אלא בבית של חברים ובבוקר חזרתי אליך. את הרמת אלי את עינייך ועשית את עצמך לא יודעת שלא הייתי שם לך כשחלמת. נגעתי בשיערך, בקושי עוצר את רעד ידי השמאלית, ותהיתי אם גם להם אני חסר כמו התהום שנפערה בעיניך. הרי, לפני הכל, ליזקיד, את ילדתי הקטנה וגם על חלומותיך אני אחראי.
.
למרות שעודה שם - 10.12.2007
כל יום שעתיים בלבד בזרועותיה. לפעמים פחות לפעמים יותר, אבל תמיד בדממה. את מה שהיה להגיד, אמרנו בשנים שחלפו, את הדמעות שהצטברו ניקזנו אל גומחות מזדמנות כשנקרו. אך למרות הכל ואולי בגלל, יום אחר יום, למשך שעתיים בלבד, בתוך דממת עיניה, אני שומע קולות.
הם מכים בחלציי או בראש, נחבטים בקיפאון כתפי ולוח הלב. אני חסין לכאב. אני חסין לאש. אני חסין למוות, לזמן ולאובדן. אני חסין להכל פרט להם.
"ליזקיד," אני מבקש, "האם תואילי להפסיק לאהוב אותי למשך החודש הקרוב?"
"לא רוצה," משיבה טרם עוצמת את עיניה ומשתיקה את הקולות.
ואז, פתאום, אני מתגעגע.
.
לפני 16 שנים. 7 בדצמבר 2007 בשעה 1:42
