.
כשצעקתי מהכניסה שאני באתי רק כדי לחטוף את פיצית והודעתי שאנחנו נוסעים לים כדי להתאוורר ברוח הזאת שליד סי אנד סאן לא נתנה לי לפתוח את הדלת והתעקשה לאטום אותי בתוך הג'יפ, הייתי כבר שיכור למדי. האירי, מיסייה חן-חן, הניח את הבורבון שלו על השולחן ותקע בי מבט הקפוא.
"אל תסתכל עלי ככה, אני לא איזה..." הקפתי בידי את החלל, "איזה שפחה."
כשקבע שהוא ומוטציה מצטרפים, כמעט נפלתי מהרגליים. הייתי כה המום שבקושי עצרתי את עצמי מלהזכיר לו שזה הרגע בו הוא תמיד אומר: "אליפל, תירגע, התנהגותך בלתי מתקבלת על הדעת."
מסייה חן חן התרומם על רגליו וסימן לזאת ששלו שתביא את הצ'יליאני מהיבוא האישי ותצטרף. מוטציה זרק את מעילו על פיצית שמיד קיבלה צורה של גמד בגלימת ענקים והרים אותה על ידיו. העברתי את כף היד על זיפים שבקעו מהקרקפת וחשבתי שאם נפגוש בדרך אינדיאנים, יהיה להם אחלה נייר שיוף.
"לא קר לך?" שאלה המגומדת ונשקה לדרקון שעל כתפי.
זיעה שניגרה מתוך בית השחי שלי גרמה לי להרגיש מסריח ולא במקום. מוטציה הנמוך ממני בעשרים סנטים (פחות או יותר) בעל ידיים גדולות משלי, חייך את חיוך הניצחון ומסייה חן חן שוב אחז בכוס בורבון. זאת ששלו תחבה בקבוק יין פתוח לחיקי וצחקה.
"הו לא!" קירבתי את הפיה אל שפתיי, "השנה חפשו לכם סנטה אחר. אני השתמשתי בגלימה בקיץ לכיסוי הג'יפ."
"אבל שמרת את כובע הפומפון," צעק דגנרט ממקום מושבו (המרוחק מהכניסה כי יש לי נטייה להיתקל בו כשאני נכנס).
"אני אבוא אליך בלילה," הצבעתי לכיוונו, "כדי להתרים ממך איברים."
"אליפל," מסייה חן חן הושיט אלי גביע יין ריק, "זה לא מתקבל על הדעת שבכל פעם שאתה מגיע, אתה מאיים על חייהם של נוכחים."
"There You go!" התיישבתי במקומי, על כיסא מעץ מלא (בתקווה שיחזיק מעמד תחת משקל גופי), ודרשתי שיזינו אותי.
בערוגה מיוחדת אחת, בעולם מקביל, פעם שתלתי פלפלים אבל בפברואר של שנה שעברה צמחו בה כלניות. אין בה דבר מיוחד פרט לצמח נענע אחד וסבך מוזר של מטפס, יבוא אישי מעץ שסק שלבטח כבר מת במקום אחר. ליד הערוגה ניצב ספסל, עליו אני שותק כדי להיזכר. מימינו ומשמאלו דרים חברים ומאחוריו נדור אני ובחירת לבי כשאסגור את הקצוות. כשאפתח את המגירה בתוכה טומנת זו של מסייה חן חן, את תמונתה של הלנה. כשאוכל להביט בעיניה ולהבטיח שגם אם לנצח אשאר בעיניי חתיכת בן זונה, שוב לא ארצח.
כל יום אני מתפלל בשבילה, נכלא במחשבות הנעות בין גלגולי נשמות של בית חב"ד לחבר שיצא מהשביל ממול והתרסק לאלפי חתיכות ולזה שפסע לשמאלי ופתאום נעלם. לא הבטתי לאחור למרות ששמעתי צרחה – זאת הכתף שקפאה. כשהקסדה מכה במפרקת אני מרגיש מגוחך, מי אני שאדבר עם מתים. אפילו בתפילין לא נגעתי בין מלחמה למלחמה. אני דובר וכותב יידית - שפת אם, ואת שמי שנרקם בחוטי זהב על מארז נושא בלבי ליד דמותה, כי אותה, להבדיל מאחרים, יכולתי להציל. מעצמי.
כשעודי לא יודע מה הרג את זה שישב לידי בפעם אחרונה שהיינו שם - הפגז או המטפים - אני מחליט שאחרי הכל אהיה Ho Ho Ho סנטה גם השנה. כי אותם זה משמח ואני זוכר לא רק את המפה אלא גם את העשן ואת הפתיתים בניחוח מתיקות חרוכה. מה עוד שחבל על הגלימה. עבדתי עליהם, לא באמת השתמשתי בה כדי לכסות את הטנק - היא ארוזה בניילון ושמורה בביתה של גרושתו של סנטה קלאוס ובבית ילדיו, להם בקרוב יהיה אבא חדש. לחתונה לא אגיע אבל לכריסמס כן!
http://www.youtube.com/watch?v=nWMTF5fLA6o
.
לפני 16 שנים. 15 בדצמבר 2007 בשעה 0:01
