.
מה טוב יותר ומה פחות. היו לי שלוש שנים להחליט מרגע ששסעה את גרונה ועד לרגע בו רציתי שוב למסד את דמה ולהתמכר לבערתו על כסיית מצפוני. היה לי זמן, השתמשתי בו בתבונה. סירבתי לאדי ארגמן על מראה ולתשוקה. סירבתי לדמעות תחינה ולאהבה. סירבתי לעצמי כי לא הייתי מוכן.
כשאני פוגש אותה אני אומר לה שאני רע יותר, כי המקום הפעור בי עבורה עורג לא רק לגופה אלא גם לנשמתה. כי אטול ממנה את מה שתרצה לתת וכאשר אסיים, אקח עוד עד אשר לא יוותר בה דבר. כי בעוד רגעים ספורים אני אחנוק אותה בקולר שיקבע את מפח החלטתה האחרונה לקרסולי לתמיד. אני אומר לה, אבל אינה מאמינה.
ואז ברגע האמת אני מתחרט ועוזב. איני זקוק למחיאות כפיים או לדמעות אהדה. כשאני מעלה את פניה מעל הרצפה, אני רואה בעיניה שאינה מושלמת, אלא שלמה. שהיא השלימה עם תבוסתה, גם עם זו שהפסידה לרצונותיי.
"אל תקבלי אותי כפי שאני, ליזט," לחשתי, "בבקשה, אמרי שלמרות שקשה, עודך מוכנה... להיות איבר מאיבריי."
כוס יין מתנפצת לרגליי ומכתימה את שוקיה. אני אוהב את צבע דמעותיה – ארגמן. והקולר ימתין עד אשר תהיה מוכנה להיות מושלמת של אליפל.
.
לפני 16 שנים. 21 בדצמבר 2007 בשעה 23:57
