.
בסופו של דבר הכלניות לא צמחו בערוגה שלה והלילה כשהמבול ביקע את המרומים והערוגה עטתה ערפל מפוספס מאלומתו של פנס אחד, ראיתי אותו יוצא אליה ומכסה את כתפיה במעיל. הוא לא ניסה לשכנעה לחזור פנימה, אלא התיישב לידה ושתק. הם לא הביטו זה בזו גם לא בחטף, הם לא אחזו ידיים ולדעתי ביניהם נותר רווח לא מבוטל, אבל כאשר הגשם פסק שמעתי קרעים משיחתם.
אחרי הכוס הרביעית של ויסקי, עם העומס של העבודה והניסיונות שלי לתפוס את הארנב הלבן, אני מניח שאלו היו בסך הכל לחישותיו של הזרזיף אשר עדיין זלג במרזבים. הרי אנשים לא באמת מסוגלים לקרוא מחשבות ולנהל שיחות בלב או להבין זה את זו משל היו אחד.
פעם ניסיתי לרצוח אותו כי חשבתי שהוא בולע אותה, אך היום כשהם יושבים על הספסל סמוכים ודוממים, כשגם אני בולע את זאת ששלי, אני נפעם להבין שהיא שמעולם לא נשארה חייבת, בלעה אותו חזרה.
.
לפני 16 שנים. 12 בפברואר 2008 בשעה 0:32
