.
כשאני הודף אותה היא נופלת לאחור. לאט, כמו עלה כמוש שנגדע במשב רוח תועה. ברכות, כמו פיסה של ענן שנתלשה מרקיע. בשלווה.
אני נשכב מעליה ומפשק את עיניה באצבעותיי והיא את ירכיה תחתיי. שתי בארות של נתינה מטביעות אותי בתוכן. נשימתי נעתקת לשבריר של שנייה, נחיריי נאטמים ודוק ערפילי עוטה את מחשבותיי.
"למה? למה בשבילי?" אני לוחש. "תעני לי, למה עבורי את מוותרת עליך?"
"כי מכל האהבות בעולם אני רוצה לחיות בך."
צידה הפנימי של ידה צחור ועדין, מגעו המשיי בשפתיי שופת את לבי ומתיך. תשוקתה מתהדקת סביב תאוותי ומגוננת עליה מפני זיכרונותיי.
"קח," ממלמלת בלא קול ואז מתגברת על הדממה. "קח... קח... הכל שלך."
ואני לוקח. בין שלבי התריס, אביב בוהק הופך לאפרורי ולאיטו כבה כליל. עורה מאדים וקווי מתאר ארגמניים מצלקים את לובנו. והיא, הללא תחתית, מתמלאת תחתיי בכל פעם מחדש. אני יודע שאני צריך לעצור אבל כשצווארה בכף ידי דק כמו גבעול, אני לא יכול.
"לא," אני מרפה ונעמד מעליה. "אני מקולל."
היא שותקת כשאני מחפש את הבוקסר ולא מוצא וגם כשאני חובט במתג של האור והוא מתפורר לאלפי קרעים לבנים.
"היא קיללה אותי באהבתה." אני מסנן דרך הלסתות שננעלו זו על גבי זו וטורק את הדלת מאחוריי.
יש לי חברה כזאת קטנה, בגודל של אפונה. קוראים לה פיצית. היא תמיד אומרת לי: "אליפל, לאנשים שניסו להתאבד אך ניצלו, לנצח, בכל מצב, יהיה פתרון נוסף." נכון. גם לאלו שרצחו.
.
לפני 16 שנים. 17 במרץ 2008 בשעה 0:37
