.
הגעתי הביתה מוקדם מהרגיל כי אתמול את שארית הלילה ביליתי ליד הערוגה. בטוח צמח בה דבר מה ודבר מה נבל. לא ראיתי כי הפנס שמקובע שם מאז האירי תקע אותו על העמוד, התקלקל משום מה. אולי כי פגעתי בו כשהעפתי אבן על כיפתו ואולי כי גם לו נשבר הזין לזרוק אור על ערוגה, על השביל המשותף ועל עצמו.
"מה?" שאלה כאשר עצרתי בפתח והרמתי מעט את מצחיית כובעי, "מה קרה?"
"שעשעי אותי."
"איך?"
גירדתי את הזיפים בכף היד הלוך ושוב ואז כיסיתי בה את פניי ועיסיתי באצבעותיי את הרקות. ניסיתי למצוא תשובה אך ככל שהתעמקתי ההבילה חמתי ולכן באחת הורדתי את הכובע מראשי והטחתי אותו בקיר.
"מה זאת אומרת איך? זה התפקיד שלך."
כשידי התנוססה מעל ראשה, היא התקפלה למעין גיבוב איברים על הרצפה. הערמה שהפכה נראתה מבוהלת ומתגוננת. יחסי הכוחות הצחיקו אותי ולכן צחקתי. יש בינינו לפחות מאה עשרים קילו וחצי מטר והיקף מותניה שלא משתווה לזה של זרועי.
"נו באמת, ומה לדעתך יקרה עכשיו? אני ארביץ לך? טיפשה." סיננתי בקושי מבין פרצי הצחוק.
היא לא השיבה, אך גם לא הרפתה את איבריה ממצב הגנה.
"או קיי, אז בקטנה, ליזט," התיישרתי והתרחקתי צעד אחד לאחור. "איך אני עושה כשמרגיזים אותי?"
"הולך." לחשה.
ומכיוון שאז כן הרפתה מאחיזתה המבולבלת את עצמה ומכיוון שהתשובה הייתה טמונה בה, הלכתי.
זאת שזיינתי הלילה לא הייתה מרתקת במיוחד אבל הייתה חדשה, ובחידוש עצמו תמיד יש משהו משעשע כל כך.
.
לפני 16 שנים. 19 במרץ 2008 בשעה 0:34
