בכללים לפרסום הבלוג כתוב: אין לפרסם כל חומר או מידע אשר מעודד [...] אלימות [...]
אלו? איך אפשר לעשות סאדו מאזו בלי אלימות? ביד?
.
אני מגיע הביתה וזורק את כובע המצחייה על הכיסא. הוא כמו תמיד מחליק ונוחת על הרצפה. אני חולץ את המגפיים, מכניס אחד לתוך הארון וכשמנסה להעמיד לידו את חברו, הארון מקיא עלי מפל של נעליים. אני לא יכול להשתלט על הכל כי יש לי שתי ידיים בלבד ואחת תפוסה - הבאתי לה זר פרחים שלשמם, כמו תמיד, שכחתי לשאול. אני תכננתי להפתיע אותה וזה עולה בידי כשאני נתקל בחתול המרביץ צרחה בתגובה וגורם לי למיני התקף לב.
"מה קרה?" היא רצה במדרגות.
"נדמה לי שדרכתי על חתול. זה בסדר, הוא עדיין חי," אני צועק ומחפש אגרטל.
"אל תעשה את זה, מאסטר." אני שומע את קולה מאחורי גבי.
"את מה?"
"את מה שאתה עושה."
היא יחפה. אצבעות רגליה סמוכות זו לזו ומבטה קבור ברצפה (תנוחה לא נכונה, אבל בקטנות). מכיוון שעמדתי אליה בגבי, הזר שהחבאתי שם אינו הפתעה יותר. הכל הרוס. אני מסמיק והיא צוחקת. כשליזקיד צוחקת יש לה כוכבים בעיניים - אני רואה אותם משתקפים בנעליים הפזורות סביבה. אני מתיישב לידה, ומניח את הזר לפניה, מפיל אותה עליו ועושה בה דברים לא יפים שאינם עניינו של אף אחד. ואחר כך, אחרי שאני לוקח את מה ששלי, אני מעביר את היד על המקום הנכון ואוסף בכפי את דמה.
כשאני עוזב אותה כדי להירגע, כדי לא להרוג, היא כבר מבינה שכך אני מודה לה על כי שוב חלקה עמי את חייה ואת קיומה.
.
.
.
(שונא לעשות את זה, אבל את ההיא מהכלוב שטוענת שהיא שפחתי, אני באמת לא מכיר, אז אנא, גם אם יש עוד מישהו שלא מאמין ומתעקש לשלוח לי הודעת "נונונו לא יפה להתכחש" שיתאפק כי זה מדליק לי את הפיוז ואני לא רוצה לאיים אבל אני סובל מטריזומיה מה שאומר שאחד מהכרומוזומים שלי יבוא אליך בלילה וישתה לך את הכבד עם קשית. לך, לך ולך. וגם את הלבן של העין.)
לפני 16 שנים. 6 באפריל 2008 בשעה 23:48
