.
אני פורם את החבל משדיה. היא מתחזה למותשת אבל אני יודע שיש בה די כוחות כי בדקתי, כי הרחתי, כי בחרתי – את זו שתחזיק מעמד עוד קצת טרם גם בה אאבד עניין. הדמעות שזולגות מעיניה אינן מרגשות אותי אבל אני בכל זאת מוחה אותן בידי ומלקק. יש להן טעם של עייפות וטמטום.
עייפות שלי, טמטום שלה.
"את באמת חושבת שאת יכולה לעבוד עלי?" אני שואל ומכיוון שאינה עונה, לוכד את שפתיה באצבעותיי ומניע אותן.
ככה עם השפתיים לחוצות בין כריות אצבעותיי היא מזכירה לי דג. מישהו חייב לשבור את השתיקה וברור ששוב אהיה זה אני.
"אני מטומטמת, מאסטר... תחזרי אחריי," אני מקרב אליה את פניי, קרוב מספיק כדי ששפתיה ילחמו באצבעותיי וינסו להשתרבב לנשיקה. "אני לא שומע אותך."
עודה שותקת ועודה נראית כמו דג מטומטם שערג לנשיקה למרות שאני לעולם לא מנשק. כשאני יורק בעיניה, אינה חוזרת על דבריי, אבל גם לא עוצמת אותן כי טרם איבדתי עניין הספקתי ללמדה שאם לא תראה לי את הכאב, אני אקצוץ את עפעפיה עם אזמל. כאשר אני יורד למטה להתענג על מזג האוויר, רק אז, אני מבין שקפאתי שם, מולה, מרותק לרוק שלי שנספג באישוניה והתקרם על כאבה.
.
לפני 16 שנים. 7 באפריל 2008 בשעה 23:51
