.
לא נוח לזיין אותה כשהיא קשורה לקיר. אני צריך לכופף לשם כך את הברכיים כמעט עד הרצפה ולבצע מעין שפגאט, ולכן אני עושה צעד אחד לאחור ומצלם אותה כמו שהיא. את ירכיה הפשוקות, את זרועותיה הפשוטות לצדדים ואת מותניה הצרים כשל צרעה. אבל טרם אני מתיר את קשירתה, אני מעביר את ידי - קודם על עיניה ואז על זרזיף הארגמן שהחל נקרש על עורה. המגע הדביק קמעא והדוקרני של דם שיבש, מעורר את בלוטות הרוק בפי ומקמץ את ידיי לאגרופים.
היא נאנחת ונאנקת כשאני חודר ובנבזיות בולעת את מה ששלי, נותנת את שלה ומוהלת בתוכה לאחד ואני יודע שלולא הרצון לפרוק בתוכה, הייתי מתענג עוד קצת על הקסמים שהיא מחוללת עם נתינתה את עצמה לי. אבל אני חייב לגמור וכדי לא לאבד את הרגע, לקחת את כולה.
כשעיניה דומעות ופניה מאדימים... כשאצבעותיי הכרוכות סביב צווארה מתהדקות וחייה פועמים בכפי, אני מרותק למחשבה שאולי לא תחזיק מעמד עד הסוף ולא תדע כמה עונג גרמה לי טרם ויתרה גם על חייה בשבילי.
אני יוצא ממנה. עודה בחיים. ברחה לה גמירה, היא מתנצלת כשאני שואל אותה מה זה היה. היא מרגישה אשמה, אבל לי לא אכפת, אני לא מעוניין בגמירותיה, אני זקוק לנשמתה.
.
לפני 16 שנים. 8 באפריל 2008 בשעה 23:24
