.
בדומה לטיפת מים הנתלשת מפייתו של ברז אחת לכמה זמן ונוחתת באותו מקום, כך אני חש את האלימות הנאגרת בי. היא נעורה עם מיניות או שמא, המיניות היא זו שחולצת את מחסומי ערוציה בתוכי. ככל שאני משפשף את בלוטת הנתינה שלה כך נרעבת הבלוטה המבליעה והמטמיעה שלי.
"אני רוצה עוד, תני לי," הפסקתי ללחוש. אני שוב שואג וצועק את מה שמרגיש כמו זעקה הנגדעת ממצולות רעבוני. "תראי לי את הכאב!"
אני חייב לטעום אותו ולהריח, אני חייב לחוש אותו בכפות ידיי, רוטט ומבועת, כנוע וטבעי. וכדי שיהיה טבעי, אני מעסה אותה בכאבה ומחדיר אותו בנקבוביות עורה, משלב אותו בחייה ומוודא ששכחה שלפנים חיה בלעדיו ובלעדיי.
ואז... כשהיא על בטנה, מנושקת בארגמן של הקין, יפה וחושקת, פשוקה ומכ?וונת אל הזין, אני מבקש "רק דקה". דקה במהלכה אני מסדר אותה אחרת. מצמיד את ירכיה ומעביר את רגליה בין רגליי, משכיב את ראשה על הכר ומצמצם אותה לגודל של כף היד.
"כל כך קטנה, כל כך שלי, אם אקח עוד היא תגמר," אני משנן לעצמי ומתעלם מהברז הבן זונה שממשיך לטפטף את האלימות על הסדין.
.
לפני 16 שנים. 9 באפריל 2008 בשעה 23:36
