.
אני עוצר את עצמי ברגע אחרון. ברגע בו היד שלי כבר מונחת על הידית. אני לא יכול לנסוע הביתה עכשיו - בארבע יש לי ניסוי; המזכירה הניחה רשימה של שיחות על השולחן; המדען מאחר ואולי אצטרך לגבות אותו. אני מחייג ומקשיב לקולה. היא לא אומרת הרבה, רק "אלו" ואז "אלו" בשנית.
"בובה," אני אומר, "אני לא יכול, את חייבת להיות כאן."
אני נועל את הדלת ומרגיש כמו פנתר בכלוב. קולה באוזני מתוק ומגרה, מפתה אותי לעזוב את הכל ולעוט לקחת את מה ששלי. אני מבקש ממנה שתעשה בשבילי וכשהיא משיבה "כן, מאסטר, כל מה שתרצה", אני כמעט מבטל את הלו"ז. איזה מזל שנעלתי את עצמי מבפנים ושלפתי את המפתח. אני לא מוצא אותו. אני לא באמת מחפש.
"תחדירי אצבע, ילדתי, ספרי לי מה את מרגישה. תטעמי אותה, תארי לי את טעמה. נגבי אותה בשיערך ותגידי לי על מה את חושבת עכשיו."
היא מטרפת אותי, היא יודעת מה אני אוהב, היא מספרת לי את הכל ואז מוסיפה: "שלך?". אבל אני לא יכול לעשות דבר וגרוע מכל - לראות. לכוד במשרד, בין ניסוי למדען, לטלפונים ולשבב שאני יודע מראש שלא יעבור את התקן, אני נקרע בין "חייב" ל"צריך" בזמן שהיא ממשיכה ללחוש ולמלא אחר ההוראות שלי. לו רק יכולתי לחדול מלהורות לה והיא מלהיות שלי...
"בובה," אני צוחק, "אני דפוק. את משגעת אותי."
בערב היא תספר לי שהבינה שכמו ילד קטן השפרצתי על הלוח המגנטי וכיסיתי בזרע את הנוסחאות ותניח את ראשה על הנעל שלי שאחלוץ ותפנה אלי את עכוזה. תתאפק כשאחדור ותתור בידיה על הרצפה. אני לא אשים לב ולא אבין דבר עד שאחר כך, אחרי שאחבק אותה ואצמיד את פניה אל חזי, היא תבכה כי לא מצאה פריט להחדיר לתוך הפה ולהטמיע בו את הכאב.
"פחדתי שאצעק, מאסטר," תגיד, "ואפריע לשקט שלך."
"אז מדוע לא נשכת את ידי?" אשאל.
"כי אני לא מסוגלת להכאיב לך."
אני לא אעיר שאני נטרף כשאני מכאיב לה ולא אתהה בקול בנושא אבל אתאר לה בפרוטרוט את מה שהרגשתי כאשר התקשרתי, אלטף את שיערה ואתלהב מהאור שיבקע מבין שלבי התריס ויעטה את פניה בזוהר מוזהב וכאשר בכייה ישכך אשאל אם זה נקרא "געגוע".
"כי אם כן, הרי שאין מאושר ממני להתגעגע אליך."
.
לפני 16 שנים. 10 באפריל 2008 בשעה 23:34
