.
כן, והופה! חזרנו.
מתחת לשדיים שאני מקמט, מתחת לפטמות שאני קורע ונושך, מתחת לעור הלבן והשזור שתי וערב בנימים בלתי נראים, נמצא הלב. מאחורי השקדים, בתוך צוואר ארוך וגמיש, עליו אני מהדק את אגרופי, נחנק הקנה. ובמפרקת, עליה אני סוגר את אצבעותיי, זורמים חיים.
בתמונה הזאת – הכל שלי. בתמונה הבאה אתחיל לקחת את מה שלמענו הייתי רגיש, שרמנטי ורומנטי וסבלני. את אשר קיבעתי כמטרה – את הנקודה עליה התמקדתי אני כדי למקד אותך שלי. אין לי מה לעשות בשדיך, גם אם הם חמודים להפליא. אני אוהב את עורפך, הוא מצטמרר בקלות למגעי, ומחשוף שמלתך מחמיא נורא לצווארך. אבל לא לשם כך גזלתי אותך מעולמך – את זה יש להרבה מאלו שלעולם לא תסרבנה לידי הפשוטה, את זה יש כך או אחרת לכל אחת. אותך גזלתי כי מעיניך בלבד, כאשר התחננת שאקח וכעסת על כי מדדתי את צעדיי והתמהמהתי, קראתי את ההבטחה.
אני לא אדם קטנוני, את יכולה ללכת עכשיו. למעשה, אני ממליץ לך לעזוב, כדי לשאת פחות על מצפוני. אני ממליץ לך לשכנע את עצמך שאני בנזונה שעשה את הכל "בכוונה", לטרוק דלת או שתיים ולקלל אותי בקללת "על אלו שתבואנה אחרי אני מרחמת כמות שאני מרחמת על עצמי". ואז לארגן את בגדיך, לאסוף את מה שנותר, את מה שעדיין לא לקחתי, ולברוח על נפשך. אני לא ארדוף אותך, אני לא אתגעגע ולא אערוג, אני שאעזור לך להעמיס את הכל ברכבך, אשכח ברגע שתצאי. אבל זכרי שאת אשר היית כה נחושה לתת לי, אף אחד לא יידע לקחת בדרכי.
.
http://www.youtube.com/watch?v=hglVqACd1C8
לפני 16 שנים. 17 באפריל 2008 בשעה 0:46
